Debriefing.org
Google
Administration
Accueil
Tous les articles
Imprimer
Envoyer
S’inscrire
Nous contacter

Informations, documents, analysesDebriefing.org
Islam
Islam intégriste

Israël dans un Moyen-Orient qui s'islamise, par Mordechai Kedar
02/11/2011

 Traduction française reprise du Blog de Danilette, 2 novembre 2011

Comme le lys parmi les ronces*, Israël au Moyen-Orient qui s'islamise, 
Mordechai Kedar

* verset du Cantique des Cantiques [Ct 2, 2]


Il y a moins d'un an, le peuple tunisien a réussi à faire tomber en disgrâce le président Zine El Abidine Ben Ali, sa femme hédoniste et ses proches corrompus, qui ont vécu 30 années sur le dos de la population pauvre, exploitée et sans travail.  On a beaucoup parlé en Tunisie et en dehors de la Tunisie de démocratie authentique, d'élections exemplaires et de gouvernement honnête. Mais personne ne s'est beaucoup inquiété du mouvement islamiste Ennahda, dont le chef, Rachid Gannouchi, a vécu en exil à Londres pendant 20 ans alors que, durant cette même période, la Tunisie était devenue tout à fait laïque.

Les élections de dimanche ont vu le parti islamique arriver en tête, devant tous les autres partis. Il n'a pas eu la majorité et sera donc obligé de former un gouvernement de coalition dans lequel il aura cependant une position prépondérante qui poussera la Tunisie vers un futur de plus en plus islamique. 

L'Égypte, ce pays qui a interdit et réprimé pendant des années les partis religieux (aussi bien musulmans que chrétiens), est devenue un chaudron de l'islamisme politique avec, comme modèles, les premiers Califes du VIIe siècle, désignés comme guides de la rectitude dans le jargon islamiste, dont la doctrine était la guerre contre les hérétiques, les Juifs, les Chrétiens et en particulier les tribus qui avaient abandonné l'islam après la mort de Mahomet. 

La Turquie revient à l'islam depuis plusieurs décennies; le parlement, le gouvernement, la présidence et la cour suprême sont aux mains de groupes politiques islamiques. La société turque devient également de plus en plus islamique avec le retour du voile pour les femmes, de la barbe pour les hommes, et la multiplication des mosquées. 

En Libye, le chef du Conseil révolutionnaire, Mustafa Jalil, a annoncé que le pays, après Kadhafi, allait devenir un État islamique avec la charia comme loi, la légalisation de la polygamie, qui avait été interdite par le colonel, et l'instauration des règles d'économie islamique dans les banques. 

En Iran, le gouvernement est depuis 30 ans aux mains des ayatollahs et en Arabie Saoudite, depuis la création de l'Etat saoudien, la loi est fondée sur la charia extrémiste des wahhabites. 

En Syrie, si le régime alaouite tombe, il est probable que les Frères Musulmans essaieront à nouveau de contrôler le pays, en totalité ou en partie, si une partition du pays intervenait, ce qui est probable. 

Le mouvement islamique palestinien Hamas, qui a gagné avec deux tiers des votes, le contrôle de l'assemblée législative aux élections de janvier 2006, a pris le pouvoir à Gaza par la force, un an et demi plus tard, en instaurant un régime islamique. 

Le Liban également se trouve en fait aux mains du Hezbollah, l'avatar libanais du régime des mollahs iraniens.

En Irak aussi, les partis religieux ont une influence considérable sur la vie politique dans un pays qui essaie de se frayer une voie entre les tribus, les jihadistes sunnites et les chiites qui possèdent des milices combattantes.

Au Maroc, il y a plusieurs partis islamistes et le mouvement Al Qaïda lui-même existe en Afrique du Nord.

La Somalie est ravagée par une guerre qui n'en finit plus entre le groupe islamiste "Shabab" (Les Jeunes) et d'autres tribus. 

Le Nigéria vient d'adopter la charia dans la partie nord du pays où la majorité de la population est musulmane. 

Mais l'islamisme est aussi présent en Israël : les deux partis de la mouvance islamiste représentent la force politique la plus importante parmi les citoyens arabes israéliens; il existe même une branche d'Al Qaïda à Nazareth dans la mosquée Shihab a-din, dirigée par le sheikh charismatique, Nazem Abu-Salim. 

La signification de tous ces phénomènes est que l'islam est en train de reconquérir la position dominante, qui était la sienne dans un lointain passé, après que les autres méthodes importées d'Occident et surtout le nationalisme aient échoué à remplacer la fidélité des individus à leurs tribus, à leurs ethnies ou à l'islam. 

Tout ceci ne se déroule pas sans heurts parce que beaucoup de gens ne s'identifient pas avec les institutions musulmanes quand ils voient comment la politique et la société sont prises en otage par l'islam radical.

Nous en avons un exemple avec le cas de Amar El Hazam, un Palestinien qui déteste Israël mais encore plus l'Islam. Dans un message qu'il a diffusé ces derniers jours il déclare sans crainte :

"Nous devons créer un homme arabe nouveau ! Après 1400 années d'Islam et d'histoire remplie de bains de sang et de marginalisation, nous avions espéré que le XXIe siècle verrait apparaître un homme arabe meilleur, mais il n'y a rien de nouveau sous le soleil, les maux persistent : malédictions, humiliations, injures, népotisme, racisme, tribalisme, sectarisme, stupidité, discours irraisonné, inaction, haine de soi, cruauté, avarice, lâcheté, faiblesse, dépendance, confusion, obsession, passivité, jalousie, malveillance, corruption, mensonge, hypocrisie, méfiance, vengeance, embrassade sans discernement ! Voici ce qu'est devenu l'homme arabe après 14 siècles d'Islam!"

Telles sont les paroles de Amar El Hazam reproduites telles quelles, que nous avons seulement traduites de l'arabe. 

Israël, pays moderne, démocratique, ouvert et prospère renvoie l'image inverse de ce naufrage décrit par Amar El Hazam.

Ce que nous voyons aujourd'hui autour de nous, ce n'est pas la démocratie mais l'anarchie dans laquelle un musulman combat un autre musulman à propos de la taille de la mèche de cheveux rebelle pouvant déborder du voile islamique, ou à propos du nombre de coups de fouets qui doit punir une femme qui a osé sortir sans son mari ou un autre homme de sa famille.

Un homme traite son adversaire d'hérétique seulement afin d'avoir un prétexte pour le tuer, et celui qui essaie de promouvoir un programme politique ou social qui ne va pas dans le sens des plus extrémistes est susceptible de devenir une cible du Jihad avec une espérance de vie extrêmement courte.

Les nations musulmanes ont échoué dans le passé et échouent encore aujourd'hui à faire de leur religion un dénominateur commun, un facteur de cohésion et un idéal commun. Au contraire, paradoxalement, plus l'islamisme se renforce, plus s'aggravent les divisions internes, les luttes entre les partis, entre les organisations politiques et entre les sectes et les ethnies. 

Il suffit d'observer, en Turquie, les luttes entre les Turcs et les Kurdes, qui se sont amplifiées précisément au cours de la dernière décennie qui a vu le renforcement de l'Islam, ou bien les luttes, en Iran, entre le pouvoir perse et les minorités kurde et baloutchi.

Au milieu d'un environnement où l'Islam prend de plus en plus de place et où les conflits internes s'aggravent, Israël peut apparaître comme une oasis fleurie au milieu d'un désert aride, comme une brise rafraîchissante au milieu de la fumée des guerres sanguinaires constantes entre les sectes, les religions, les tribus et les groupes ethniques qui s'affrontent depuis des milliers d'années, souvent sans véritable raison.

Au lieu de continuer ses tentatives d'intégration dans un environnement problématique qui ne l'acceptera jamais en son sein, Israël doit au contraire démontrer qu'il est un modèle occidental de stabilité et de calme, de justice, dont le développement repose sur une répartition plus juste des ressources, de l'éducation et qui donne des possibilités de développement aux minorités : les Arabes, les Éthiopiens, les Haredim (ultra-orthodoxes), les habitants des villes de développement, ou les handicapés.

 

Mordechai Kedar *

 
Traduit de l'hébreu par Danilette


 

* Mordechai Kedar est chargé de cours au département d'arabe et chercheur associé au Centre Begin-Sadate d'Etudes Stratégiques, Université Bar-Ilan.

 

[Pour celles et ceux qui comprennent l'hébreu, j'ai cru utile de copier ici le texte original de cet article qui figure sur le site du magazine israélien News1, (Menahem Macina).

 

כשושנה בין החוחים


במקום ניסיונות סרק להתחבב על הסביבה המוסלמית הבעייתית, שלעולם לא תקבל את ישראל, על ישראל להציג דגם מערבי של יציבות ורגיעה, הגינות ופיתוח, וחלוקה צודקת יותר של משאבים

▪ ▪ ▪

 

לפני פחות משנה הצליח העם בתוניסיה לסלק בבושת פנים את הנשיא, זין אלעאבדין בן עלי, את אשתו הנהנתנית ואת מקורביו המושחתים, שחיו שלושה עשורים על חשבון העם העני, המוזנח והמובטל. כולם בתוניסיה ומחוץ לה דיברו על דמוקרטיה אמיתית, בחירות אמיתיות ושלטון הגון. אף אחד לא חשש מפני התנועה האיסלאמית, אלנהדה, לאחר שמנהיגה ראשד אלע'נושי הוגלה ללונדון לפני 20 שנה, ולאחר שהמדינה עברה תהליך ארוך שנים של חילון מוכתב מגבוה.

השבוע התקיימו בתוניסיה בחירות, וככל הנראה מספר המושבים שבהם זכתה המפלגה האיסלאמית גבוה מזה של כל מפלגה אחרת. הם אומנם לא זכו ברוב, ולכן ייאלצו להקים קואליציה, אך אין ספק שהאיסלאם יהיה שֵם המשחק הפוליטי בתוניסיה בשנים הקרובות.

אם וכאשר תהיינה בחירות במצרים, יתברר כי מדינה שבכל תולדותיה אסרה על קיומן של מפלגות דתיות - איסלאמיות כנוצריות - הפכה ליורה רותחת של איסלאמיזם פוליטי, שנוטל דוגמה להתנהלותו מימי הח'ליפים הראשונים, "ישרי הדרך" בז'רגון האיסלאמי, ששלטו באימפריה האיסלאמית הרעננה במאה השביעית, ודרכם הייתה מלחמה בלתי פוסקת נגד כופרים, יהודים, נוצרים ובמיוחד שבטים שעזבו את האיסלאם אחרי מות מוחמד.

מזה כמה עשרות שנים שטורקיה חוזרת אל האיסלאם, והפרלמנט, הממשלה, הנשיאות ובית המשפט העליון נשלטים על-ידי הגופים הפוליטיים האיסלאמיים. המרחב הציבורי הטורקי עובר כיום לכיסוי ראש לנשים, לזקנים על פני הגברים ולמסגדים הנבנים במספרים גדולים.

בלוב הכריז יו"ר מועצת המעבר, מוסטפא ג'לילי, כי לוב שאחרי קדאפי תהיה מדינה איסלאמית, כי השריעה תהיה בסיס התחיקה שלה, כי הפוליגמיה תותר אחרי שקדאפי אסר אותה, וכי הבנקים בלוב יפעלו על-פי ההלכה האיסלאמית.

באירן כבר 30 שנה שולטים האייתוללות, וסעודיה מאז היווסדה פועלת על-פי השריעה האיסלאמית בפרשנות הווהאבית הקיצונית.

לאחר שיסולק שלטון העלאווים הכופרים בסוריה, ייתכן מאוד ש"האחים המוסלמים" יחזרו על ניסיונם להשתלט על המדינה, וגם אם סוריה תתפלג (תסריט סביר למדי) ייתכן כי לפחות אחד החלקים יישלט על-ידי "האחים".

התנועה האיסלאמית הפלשתינית, חמאס, זכתה בבחירות ינואר 2006 בשני שלישים של מושבי המועצה המחוקקת הפלשתינית, השתלטה על רצועת עזה בדם ואש שנה וחצי אחר כך, וכיום יש מדינה איסלאמית ברצועה. גם לבנון נשלטת למעשה על-ידי חיזבאללה, ההעתק הלבנוני של משטר האייתוללות האירני, ובעירק ניכרת השפעתן של מפלגות דתיות על החיים הפוליטיים במדינה המנסה לפלס את דרכה הפוליטית בין השבטיות, הג'יהאדיזם הסוני והנאמנות לחווזה (בית המדרש) השיעית, שבחלק מהמקרים יש לה גם מיליציה לוחמת.

במרוקו פועלות כמה מפלגות איסלאמיות, ואפילו לאל-קאעידה יש סניף בצפון אפריקה. סומליה נקרעת במלחמה בלתי פוסקת בין תנועת "השבאב" ("הצעירים") האיסלאמיסטית ובין כוחות שבטיים אחרים, ובניגריה הוחלה השריעה כחוק המדינה במספר מדינות מחוז בצפון המדינה שמרבית אוכלוסייתו מוסלמית.

מאבק על גודל התלתל

האיסלאמיזם אינו פוסח גם על ישראל: התנועה האיסלאמית על שני פלגיה היא כיום הכוח הפוליטי החזק ביותר בקרב אזרחי ישראל הערבים, ואפילו סניף של אל-קאעידה נחשף במסגד שיהאב א-דין שבנצרת, בהנהגתו הכריזמטית של שייח' נאזם אבו-אסלים.

המשמעות של כל התופעות הללו היא שהאיסלאם הולך וכובש לו את מעמד ההנהגה שהיה לו בעבר הרחוק, לאחר שכל השיטות האחרות המיובאות מהמערב, ובראשן הלאומיות, נכשלו בניסיונן להחליף את נאמנות הציבור לשבט, ליחידה האתנית או לאיסלאם.

הדברים אינם מתרחשים בקלות, שכן רבים באוכלוסיה שאינם מזדהים עם הגופים האיסלאמיים יוצאים מגדרם כאשר הם רואים איך קיצוני האיסלאם חוטפים להם את מדינותיהם וחברותיהם. דוגמה לאלה הוא הפלשתיני עאמר אלעזם - אומנם שונא ישראל מובהק, אך דעתו על האיסלאם גרועה הרבה יותר. במסר שהפיץ בימים האחרונים הוא אומר ללא חשש: "עלינו להצמיח אדם ערבי חדש! אחרי 1400 שנים של איסלאם והיסטוריה רוויה בשפיכות דמים ודחיקה לשוליים, ציפינו שבמאה ה-21 נראה אדם ערבי משופר. אלא שאין חדש תחת השמש: קללות, השפלות, ניבולי פה, פרוטקציה, גזענות, שבטיות, קנאות, טמטום, פטפוט, פה גדול יותר מכל הראש, המדבר יותר ממה שעושה, שונא את עצמו, בעל לב שחור, קמצן, פחדן, חלש, תלותי, מופנם, נבוך, מתוסבך, פסיבי, קנאי, צר עין, מושחת, ארור, שקרן, צבוע, חשדן, נקמני, מומחה בנשיקות המנשק כל דבר! האם זה אתה, האדם הערבי אחרי 14 מאות שנים של איסלאם?!".

עד כאן דברי עאמר אלעזם. לא נגענו, לא שינינו, רק תרגמנו.

ישראל המודרנית, הדמוקרטית, הפתוחה והמשגשגת היא תמונת המראה של הסביבה ההולכת ושוקעת אל תיאורו של עאמר אלעזם. מה שרואים כיום מסביבנו אינו דמוקרטיה אלא אנרכיה, שבה מוסלמי ייאבק עם מוסלמי על גודל התלתל השובב שיורשה להציץ מתחת לחיג'אב, או כמה מלקות תקבל אשה על שהעזה לצאת לרחוב בלי בעלה או גבר אחר ממשפחתה. איש יכנה את יריבו "כופר" רק כדי להתיר את דמו, ומי שינסה לקדם סדר יום פוליטי או חברתי שאינו עולה בקנה אחד עם דעת הקיצוניים יותר ממנו, עלול למצוא את עצמו מטרה לג'יהאד ולגלות כי תוחלת חייו קצרה להפליא.

עמי האיסלאם נכשלו בעבר ונכשלים כיום בהפיכת דתם המשותפת למכנה משותף, לגורם מאחד, לרעיון שעליו כולם יכולים להסכים. להפך: באופן פרדוקסלי, ככל שהאיסלאמיזם הולך ומתגבר, כך הולכות ומחריפות המחלוקות הפנימיות, והולכים ומתגברים המאבקים בין מפלגות וארגונים, בין כתות ויחידות אתניות. די אם נתבונן במאבק בטורקיה בין הטורקים ובין הכורדים, שהתגבר בעשור האחרון דווקא כשהתחזק האיסלאם בטורקיה, או את המאבק המתגבר באירן בין השלטון הפרסי ובין המיעוטים הכורדים והבלוצ'ים.

בסביבה המתאסלמת, שהמאבקים בתוכה הולכים ומחריפים, ישראל היא נווה פורח במדבר צחיח, משב רוח רענן ורוגע בסביבה אפופה עשן של מאבקי דמים בלתי פוסקים בין כיתות, דתות, שבטים וקבוצות אתניות, הנלחמים אלה באלה כבר אלפי שנים, לעתים קרובות בלי כל סיבה.

במקום ניסיונות סרק להתחבב על הסביבה הבעייתית, שלעולם לא תקבל את ישראל לתוכה, על ישראל להציג דגם מערבי של יציבות ורגיעה, של הגינוּת ופיתוח הבנויים על חלוקה צודקת יותר של משאבים, חינוך ומתן הזדמנות הוגנת למגזרים המצויים בשוליים: ערבים, אתיופים, חרדים, תושביהן של ערי הפיתוח או נכים.

החלפת דיסקט

לפעמים מגיע רגע בחיי אומה שבזמן קצר היא נדרשת לשנות את אופי החשיבה שלה. הדבר קורה בעקבות מלחמות המשנות את המפה הגיאו-פוליטית, דוגמת מלחמת ששת הימים, או מלחמות הגורמות זעזוע רב עצמה בעם, כמו מלחמת יום כיפור. להערכתי, ישראל נמצאת היום באחד הרגעים הללו, לאחר שהושלמה עסקת חילופין של יותר מאלף מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד. בעקבות העסקה השערורייתית, ישראל נראית כמדינת סמרטוט, כחברה רכרוכית הנשלטת על-ידי תקשורת מלודרמטית, הדואגת לחייליה יותר מלאזרחיה, הנאלצים לשלם בדמם את מחיר חיי חייליה שנועדו מלכתחילה להגן על האזרחים, גם במחיר חייהם.

לכולם התברר כי חמאס הוא בעל הבית האמיתי במרחב הפלשתיני, וכי הארגון לשחרור פלשתין, ארגון טרור בפנסיה שנועד במקורו לשחרר את כל פלשתין, אינו מסוגל כיום לשחרר אפילו אסיר אחד. זאת, בעוד שחמאס - ארגון טרור מוכר וידוע - מסוגל במו"מ מורט עצבים להכריע מדינה, מעצמה אזורית, שהביסה את כל צבאות ערב. וחמור יותר: תהליך שאמור היה להביא שלום לעם ישראל, הוליד מדינת טרור בעזה המאיימת להשתלט גם על יהודה ושומרון. אין מנוס מן המסקנה שמשהו בסיסי ביותר השתבש בישראל, באורח החשיבה של מנהיגיה ובהתנהגותן של החברה והתקשורת שלה.

עלינו לשקול בכובד ראש שינוי מהותי באורח חשיבתנו, שעיקרו קבלת חמאס כפרטנר של ישראל, לא לשלום אלא למלחמה ולשקט שישראל תכפה עליו, וכן מחיקה סופית מרשימת הכתובות שלנו את אש"ף, הרשות הפלשתינית וכל הגופים המסונפים לה, כולל ארגוני הביטחון. על שלום אין מה לדבר, שכן מושג זה, שבמסגרתו תזכה ישראל להכרה כמדינה של העם היהודי בעלת זכות קיום, אינו נמצא בלקסיקון המושגים של שכנינו - אלה שבאש"ף, וודאי אלה שבחמאס.

על ישראל להכריז - ואפילו חד-צדדית - שהיא מכירה למעשה בקיומה של מדינת עזה הנשלטת בידי חמאס. מכאן ואילך על ישראל להתייחס לארגון זה לא על-פי הצהרותיו, אלא על-פי מעשיו: יירו - יקבלו מכה אחת אפיים. לא יירו - יקבלו שקט. יחטפו אנשים - ייחטפו מנהיגיהם. להכרה זו יש כמובן יתרונות וחסרונות, והנה העיקריים שבהם:

יתרונות:

·         ההכרה בחמאס תפיל את המסיכה מעל פני הערבים המתקראים "פלשתינים", באופן שיזוהו עם תנועה המוכרת ברחבי העולם כתנועת טרור, ולא עם אש"ף שהצליח להתקבע בתודעה העולמית כ"ארגון שלום", ושמנהיגו ההיסטורי זכה - עם שני שותפים ישראלים - בפרס נובל לשלום.

 

·         כשחמאס יהיה הכתובת, העולם יקבל ביתר קלות את מלחמת ההישרדות שישראל מנהלת נגדו.

 

·         ישראל תופיע בעולם כעמדה הקדומנית נגד התפשטות התנועות האיסלאמיות הג'יהאדיסטיות המשתלטות על העולם הערבי ומאיימות להגיע גם לאירופה ולארה"ב.

 

·         הישראלים יבינו סוף סוף כי הסכנה העומדת מולם היא ממשית, וכי אויביה מנסים - בעזרת אללה - לבנות את מדינתם לא לצידה אלא על חורבותיה.

 

·         חלק מהערבים המתנגדים לאיסלאמיזם יזדהו - גם אם בסתר - עם ישראל, כגורם האזורי היחיד הרוצה ומסוגל להיאבק נגד הקיצוניות האיסלאמית.

 

·         ההכרה הישראלית במדינת חמאס בעזה תזרז את התהליך שבו מצוי חמאס, של מעבר מארגון ג'יהאדיסטי-לוחמני לארגון שלטוני-ממסדי המבקש להטיל סדר ומשמעת באוכלוסיה הנתונה למרותו, גם במחיר השעייה של שיגור הטילים לעבר "הישות הציונית".

 

·         בהכרתה במדינת חמאס בעזה, תנציח שראל את החלוקה בין עזה מצד אחד, ובין יהודה ושומרון מצד שני, ולא תיאלץ לתת לג'יהאדיסטים ולכלי המשחית שלהם "מעבר בטוח" חופשי ומשוחרר בין עזה ובין יו"ש.


חסרונות:

·         מתן "תעודת הכשר" למדינת חמאס, עלול לעורר תנועות ג'יהאדיסטיות אחרות ולעודדן ללכת בעקבות חמאס ולאמץ את שיטותיו ומטרותיו.

 

·         מדינות העולם ילכו בעקבות ישראל ויכירו במדינת חמאס בעזה.

 

·         מדינת חמאס עלולה להתקבל באו"ם ולפעול נגד ישראל בארגונים בינלאומיים.


הדברים אינם קלים להחלטה. אך השבוע "התבשרנו" על כמה "חכמים" במטה של צה"ל הממליצים לממשלה לאזן את יחסי הכוחות בין הרשות ובין חמאס, שכן עסקת שליט חיזקה את התנועה האיסלאמית יתר על המידה. "החכמים" הללו ממליצים לממשלה לשחרר אסירים נוספים, הפעם כמחווה לרש"פ ולא לחמאס, ולהעביר לאחריותם של ארגוני הביטחון הפלשתינים עוד שטחים ביו"ש.

מעבר לאיוולת הברורה של עצת ה"חכמים" הללו, חשוב להזכיר לכולנו שהיו אלה קצינים בצה"ל שסמכו את ידיהם על הסכמי אוסלו, למרות שהמנדט של צה"ל מוגבל להגנת המדינה ולא לנטילת חלק בתהליכים מדיניים. אין לאוגדונר שום ידע בעניינים הקשורים לבניית מדינה מזרח תיכונית, והשכלתו הצבאית - טובה ככל שתהיה - לא הכשירה אותו להיות יועץ לענייני חברה ערבית זו או אחרת.

אם הרשות הפלשתינית תמות מוות טבעי, יהיה זה רק בגלל כישלון "הפלשתינים" ליצור תנועה "לאומית" יש מאין. ואם אומנם חמאס ישתלט על הרשות, יהיה זה רק חלק מתהליך טבעי המתרחש בתוניסיה, במצרים, בסומליה, בטורקיה ובמרוקו. לא בכל צרותיו של המזרח התיכון ישראל אשמה, ולא כל תהליך ביכולתה לבלום או לווסת. לכן, אין טעם להמשיך ולהנשים את אש"ף בכסף ישראלי ואמריקני, ועל ישראל לתת לגוף המלאכותי האנטי-יהודי ואנטי-ישראלי הזה להחזיר את נשמתו לאלה שיצרו אותו - בעיקר אצלנו.
עתיד האזור הוא איסלאמי והוא משרת אותנו, אם רק נדע לשמור על עצמנו מלהצטרף אל האנדרלמוסיה הירוקה.