Debriefing.org
Google
Administration
Accueil
Tous les articles
Imprimer
Envoyer
S’inscrire
Nous contacter

Informations, documents, analysesDebriefing.org
Politique
Politique moyen-orientale

Syrie: Le nœud coulant se resserre, Mordekhaï Kedar
20/11/2011


16 novembre 2011

 

Durant les trente ans de son règne, Hafez El Assad (1970-2000) a entretenu des relations d'amour-haine avec la Ligue Arabe et les autres dirigeants arabes.  D'une part, le dirigeant syrien se posait en garant du monde arabe et présentait sa capitale Damas comme la « forteresse inébranlable », et même la nouvelle « orientation de prière » [la « qibla » musulmane] du nationalisme arabe. L'image qu'Assad avait tenté de donner de la Syrie, était celle d'un Etat qui ne renoncera jamais aux droits des Arabes, car il traduit les sentiments intimes des masses arabes, alors que les autres dirigeants – et à leur tête, Sadate et le roi Hussein - rampaient aux pieds d'Israël et des États-Unis et trahissaient les intérêts des Arabes, les valeurs et les sensibilités de la Ouma arabe. Les rois d'Arabie Saoudite, du Maroc, de Jordanie, ainsi que les potentats des émirats du Golfe, étaient présentés, dans les médias syriens, comme des réactionnaires figés dans un immobilisme historique,  alors que la Syrie, sous l'étendard du parti Baas [« Résurrection »] était « révolutionnaire et progressiste », et entraînait la nation arabe vers un brillant avenir, « sous la direction éclairée du président Assad ». Cette prétention a considérablement agacé les dirigeants des pays arabes, sans qu'ils puissent faire grand-chose contre le régime syrien, qui instrumentalisait, au fil des ans, des groupes radicaux, en particulier palestiniens, contre les pays arabes qui ne lui plaisaient pas.

Assad a toujours utilisé les sommets arabes - quand il daignait y prendre part - comme une arène pour lancer ses critiques acerbes et publiques des autres Etats arabes, mais il n'est apparu que rarement dans ces sommets, au prétexte que la Ligue Arabe n'avait pas d'ordre du jour à caractère arabe ou à signification concrète, et n'avait pas la capacité de prendre des décisions efficaces. Parfois il déléguait à ces sommets des fonctionnaires subalternes pour exprimer son mépris envers les dirigeants arabes ; en outre, des caricatures humiliantes paraissaient dans la presse syrienne. 

Mais le grand péché du régime syrien, aux yeux des dirigeants arabes, était, et est toujours, l'alliance qu'il a conclue avec les Ajamis [1], c'est-à-dire les Iraniens, et sa longue fidélité à leur égard, au détriment de la fidélité de la Syrie envers le monde arabe.

Tout au long de la guerre entre l'Iran et l'Iraq (1980-1988), Assad a soutenu les Iraniens – bien que l'Iraq soit un pays arabe –, servant ainsi de tremplin à l'entrée des ayatollahs dans le monde arabe. Hafez Assad a soutenu et aidé le Hezbollah chiite, aux ordres de l'Iran, à s'emparer d'un pays arabe, le Liban, et cette faute est particulièrement grave aux yeux des Saoudiens, sunnites wahhabites extrémistes, qui considèrent les chiites comme des apostats de l'Islam. Bien qu'il ait liquidé, dans les années 1976-1982, quelque 50 000 citoyens syriens qui s'identifiaient aux « Frères Musulmans », Assad a soutenu le mouvement Hamas, branche palestinienne des « Frères Musulmans », qui s'opposent en permanence au régime politique du monde arabe. Son amitié manifeste envers Kadhafi a également soulevé l'ire des autres dirigeants qui savaient, durant toutes ces années, que le Bédouin du Sahara avait besoin d'urgence d'un traitement psychiatrique intensif.

C'est ainsi qu'Assad-père s'était attiré l'hostilité du monde arabe. Son fils, qui lui a succédé en juillet 2000, n'a pas fait grand-chose pour améliorer l'image de la Syrie aux yeux des dirigeants du monde arabe. Il a préféré renforcer et promouvoir ses liens avec l'Iran, et il a élargi les secteurs de coopération avec ce pays, même dans le domaine nucléaire. Cette politique s'est faite au vu et au su, et à la grande colère de la majorité des citoyens syriens arabes sunnites, aux sentiments desquels le pouvoir n'a jamais prêté attention. Ils sont restés pauvres, chômeurs et fouillent les poubelles à la recherche de nourriture, tandis que, tels des « chats replets », les corrompus, proches du régime, deviennent plus riches, aux dépens du peuple.

La Ligue Arabe a fermé les yeux durant toutes ces années sur ce qui se passait en Syrie, en raison du fait que, dans la plupart des autres Etats arabes, la situation intérieure n'était guère meilleure, et aussi parce qu'une des règles fondamentales de la Ligue stipule que chaque pays s'occupe de ses affaires internes et que la Ligue n'a pas le droit de s'en mêler. Mais cette règle a été enfreinte à plusieurs reprises en particulier quand le désordre intérieur d'un quelconque pays arabe dépasse la limite du tolérable. C'est ainsi que la Ligue a décidé d'envoyer les « forces arabes de dissuasion » au Liban, après qu'eut éclaté une guerre civile en 1975. Comme par hasard, ces « forces arabes de dissuasion » étaient surtout syriennes, et leurs opérations reflétaient davantage les intérêts du régime syrien que le bien des Libanais. L'armée syrienne a été piteusement expulsée du Liban en 2005, en vertu de la décision du Conseil de sécurité de l'ONU, motivée par l'assassinat de Rafik Hariri. La Ligue Arabe n'a pas soutenu la Syrie dans cette affaire, et les dirigeants arabes ont pu voir, avec grande satisfaction, comment Assad a dû, contre son gré, renoncer à son contrôle direct sur le Liban.

Au cours de l'année écoulée depuis le début des manifestations de décembre 2010 en Tunisie, la Ligue Arabe a été contrainte de réagir aux effusions de sang dans trois pays : au Yémen, en Libye et en Syrie, en raison du grand nombre de tués, tombés sous le feu des forces de sécurité de ces gouvernements, et du fait de la longue durée de la répression violente des manifestations de civils. La Ligue Arabe et les dirigeants arabes n'ont pu résister aux critiques formulées à leur encontre, principalement par la chaîne Al Jazeera, qui leur reprochent de discuter dans le vide tandis que le sang arabe coule dans les rues. Il y a eu, à Bahrein et au Yémen, une implication active du groupe des Etats du Golfe. Suite à la répression atroce des manifestations en Libye, la Ligue avait décidé de s'adresser à l'ONU pour qu'elle protège les civils libyens. Et c'est cette requête qui avait permis aux pays membres de l'OTAN d'avoir toute latitude pour pouvoir condamner Kadhafi et déclencher par la suite une attaque aérienne contre lui et ses forces, sans l'aval du Conseil de Sécurité. Suite à l'escalade dans le massacre de civils, ces deux derniers mois, la Ligue Arabe a fait à nouveau l'objet de dures critiques publiques pour avoir, dans un premier temps, soutenu Assad, et tenté ensuite une médiation entre lui et ses opposants. Des porte-parole de pays arabes ont accusé la Ligue d'accorder une plus grande importance à  l'or noir des Libyens qu'au sang rouge des Syriens.

Depuis que, le vendredi 29 juillet, les rebelles syriens ont lancé le slogan : « votre silence nous tue », la Ligue Arabe est entrée dans une phase d'intense activité qui se traduit par des débats successifs sur la situation en Syrie et par des délégations d'inspection qui se rendent sur place et rencontrent les dirigeants en leur faisant part de leurs préoccupations croissantes. La force motrice de la Ligue dans cette affaire est l'Arabie Saoudite, et ce pour trois raisons : 1) La rivalité traditionnelle entre elle et l'Iran, qui parraine Assad. 2) Le fait qu'Assad soit alawi, et que son appartenance à cette branche de l'Islam, considérée comme hérétique, lui ôte tout droit d'exercer le pouvoir, voire peut-être celui de vivre. 3) Le fait qu'Assad massacre des musulmans comme son père l'avait fait en son temps.

Le contexte iranien est primordial pour tout ce qui touche à l'Arabie Saoudite. La pression internationale sur l'Iran a augmenté à la suite du rapport de la Commission Internationale à l'Energie Atomique qui a conclu que l'Iran développe l'arme nucléaire, et cette pression croissante risque d'entraîner le déclenchement d'hostilités dans le Golfe. Tout déchaînement de cette nature risque d'infliger un désastre à l'industrie pétrolière du Golfe – qui est la source de sa richesse - et donc de nuire aussi à la stabilité de l'Arabie Saoudite. L'un des moyens envisagés par l'Arabie Saoudite pour parvenir à frapper l'Iran, est de causer l'effondrement du régime syrien ; et c'est l'une des raisons – voire la principale d'entre elles– de l'escalade des déclarations de la Ligue à l'encontre du pouvoir syrien.

Début novembre, le Conseil de la Ligue Arabe a adopté une initiative visant à mettre fin à l'effusion de sang en Syrie et dont les exigences sont les suivantes : 1) L'armée doit cesser immédiatement de tirer sur les citoyens du pays qui manifestent sans violence. 2) Les forces de sécurité doivent libérer immédiatement les milliers de détenus arrêtés pour avoir manifesté. 3) L'armée doit évacuer sans délai toutes les villes et zones habitées. 4) Il doit être permis à la presse internationale, ainsi qu'aux organisations affiliées à la Ligue Arabe, de circuler librement dans toute la Syrie pour prendre la mesure des dommages matériels et des pertes en vies humaines. 

Dans les deux semaines qui suivront l'exécution de toutes ces mesures, se réunira une commission, dans laquelle siégeront le pouvoir et les groupes d'opposition, pour discuter et prendre des décisions concertées sur l'avenir du pays et la composition du futur gouvernement. Le pouvoir syrien a donné son accord à cette initiative, mais elle n'a eu aucun résultat concret sur le terrain ; au contraire : dans les jours qui ont suivi l'acceptation de cette initiative, l'effusion de sang n'a fait que croître  et le nombre de décès quotidiens a été, cette semaine, de plusieurs dizaines par jour. Pour la seule journée du 14 novembre, quelque 80 soldats et civils ont été tués dans toute la Syrie, au cours d'échanges de tirs entre les forces de sécurité et les milices pro-gouvernementales, et des soldats qui ont quitté l'armée avec leurs armes, ainsi que des civils qui n'en peuvent plus de servir de cibles à Assad dans ce tir aux pigeons. 

En ces journées tragiques, l'hostilité de longue date entre le système politique arabe incarné par la Ligue Arabe et le pouvoir syrien trouve son expression dans les propos du Premier ministre du Qatar – patrie d'Al-Jazeera – qui assure actuellement la présidence tournante de la Ligue Arabe. Avec le secrétaire égyptien de la Ligue, Nabil Al Arabi, il a amené le comité des ministres des Affaires étrangères de la Ligue  à imposer au régime syrien un ultimatum sans précédent, qui constitue une ingérence arabe dans les relations entre les citoyens et le pouvoir dans un Etat arabe. Le Premier ministre du Qatar a demandé à Assad de retirer immédiatement son armée des villes et de cesser de tirer sur ses citoyens, faute de quoi la Ligue Arabe appellera ses membres à imposer des sanctions économiques à la Syrie, à en rappeler leurs ambassadeurs et à reconnaître les organisations d'opposition comme représentantes légitimes du peuple syrien. Cette décision, qui a été prise le samedi 12 novembre, donne au gouvernement syrien quatre jours seulement pour mettre en œuvre la décision ; ensuite, le mercredi 16 novembre, le Conseil de la Ligue doit se réunir et, s'il s'avère que l'initiative arabe n'a pas été appliquée, il décidera de la suspension de la Syrie en tant que membre de la Ligue Arabe, alors que – comble d'ironie – ce pays a été l'un des membres fondateurs de la Ligue, il y a 65 ans.

Le roi Abdallah de Jordanie a, lui aussi, déclaré cette semaine dans une interview à la presse, que le président syrien Bashar Assad devait quitter sa fonction. Nul doute qu'il faille voir dans ce propos une sorte de revanche jordanienne sur le mépris affiché par Hafez El Assad à l'égard du père d'Abdallah, le roi Hussein, pour avoir conclu une paix séparée avec Israël et, ce faisant, avoir trahi la Syrie et la nation arabe. Aujourd'hui, quand les images d'horreur de la répression en Syrie, qui a causé des milliers de morts, sont diffusées par les médias du monde entier, le roi de Jordanie se frotte les mains en souriant et pose tacitement la question suivante : quel est réellement celui qui trahit la nation arabe et la Syrie ? Le prince saoudien Turqi El Faiçal, ancien ambassadeur saoudien à Washington et chef des renseignements saoudiens, a, lui aussi, déclaré cette semaine : « Il n'y a pas d'autre issue que la démission pour le président Bashar Assad », exprimant ainsi la pensée de la famille royale saoudienne qui a été elle-même, durant des années, l'objet des critiques sévères des Assad, père et fils. Le Turc Erdogan tient des propos du même style depuis des mois déjà, et accueille à Istanbul les rencontres entre groupes syriens d'opposition. Il menace la Syrie de créer une zone-tampon de sécurité, dans laquelle pourraient se réfugier tous les civils syriens qui craignent pour leur vie. Ce qui signifie que la Turquie menace d'occuper des territoires du nord de la Syrie, proches de la frontière turque, pour que les civils syriens qui fuient les tirs de l'armée syrienne ne soient pas obligés de franchir la frontière vers la Turquie. Erdogan n'a pas encore engagé d'action militaire contre la Syrie, en raison de la menace iranienne d'attaquer la Turquie au cas où elle s'en prendrait à la Syrie.

Des propos du genre de la recommandation du roi de Jordanie et du prince saoudien, sont aujourd'hui tenus, en toute liberté, dans les médias arabes, par de nombreux commentateurs qui rendent fous les responsables syriens, au point que, chaque fois que des représentants du régime syrien apparaissent dans les médias et sont interrogés sur la répression des manifestations, ils sortent de leurs gonds, se mettent à crier, à insulter, à menacer. Il y a même eu, dans un studio de la télévision libanaise, un cas d'empoignade, au cours de laquelle deux Syriens se sont battus devant les caméras, l'un soutenant le gouvernement et l'autre s'y opposant.  Le stress dans lequel se trouvent les dirigeants syriens provient aussi du fait que de plus en plus de gens qui, il y a peu, faisaient encore partie de l'élite au pouvoir, font défection et abandonnent Assad et son régime car ils sentent que son temps est compté et qu'il perd sa capacité de contrôler la Syrie. On a assisté à un phénomène très semblable de défection des proches du pouvoir, en Libye, où de plus en plus de gens ont quitté comme des rats le navire de Kadhafi en train de couler.

Le moral de l'armée syrienne est au plus bas : de nombreux soldats et officiers ont déserté avec leur arme personnelle et ils sont aujourd'hui en première ligne face à  l'armée d'Assad. Les soldats s'abstiennent de partir en permission pour ne pas s'exposer aux pressions de leurs familles, qui les incitent à déserter, et pour ne pas voir dans les médias les images horribles de ce qui se passe dans le pays. Des soldats combattent la population sous la menace d'être abattus par leurs officiers s'ils ne le font pas. L'armée syrienne tire sur les manifestants à la mitraillette, avec des tanks et des lance-roquettes. Les soldats déserteurs s'organisent en groupes de combat qui tendent des embuscades pour attaquer des bases de l'armée et tous les véhicules militaires, en particulier les autobus de transport de soldats.

Les porte-parole du gouvernement syrien répètent comme des perroquets le mantra selon lequel ce qui se passe en Syrie est un complot sioniste, américain et turc, dont l'objectif est de faire sortir la Syrie du front du refus [2] et de la soumettre à l'impérialisme américano-sioniste. Selon eux, toutes les manifestations en Syrie sont le résultat des mensonges diffusés par Al-Jazeera, la chaîne du Qatar, et les milliers de clips téléchargés sur le réseau, qui prétendent montrer ce qui se passe dans les rues de Syrie, sont en réalité des faux. Les morts syriens seraient des membres des « bandes de terroristes » qui frappent sans raison le pays et ses soldats, protecteurs de la dernière « forteresse de l'arabité », après que la Libye ait été victime de l'impérialisme européo-américain et que la plupart des autres pays arabes soient devenus volontairement les esclaves des Américains et des sionistes.

La pression qui entoure le pouvoir de Damas s'exerce aussi sur Téhéran, et les hauts-dignitaires du régime iranien voient, avec une grande inquiétude, le naufrage de l'emprise syrienne qui s'enfonce dans les abysses. L'ensemble du front politique qu'ils ont construit à grand renfort d'argent et d'efforts énormes est en danger d'effondrement. En effet, si le régime tombe en Syrie, le Hezbollah libanais et le Jihad Islamique palestinien perdront leur soutien logistique et politique. L'Iran cherche aujourd'hui désespérément une alternative à la Syrie, et l'Iraq est le candidat naturel à cet effet. Cette semaine, a eu lieu une rencontre entre le chef iranien des Gardiens de la Révolution, Mohammed Ali Japari, et le chef d'Etat-major de l'armée irakienne, le maréchal Bavkar Zivari (d'origine kurde). Japari a appelé publiquement son interlocuteur à élargir et à intensifier les liens militaires entre et l'Iran et l'Iraq, arguant que « l'Amérique, Israël et plusieurs Etats voisins (c'est-à-dire l'Arabie Saoudite et la Jordanie), essaient de diviser les peuples iranien et irakien ». Le commandant de l'armée irakienne a répondu en disant que l'organisation moudjahid Halq (soupçonnée d'avoir perpétré un sabotage dans une base de missiles, proche de Téhéran) est l'ennemie de l'Iran et de l'Iraq, et que les deux Etats doivent resserrer leurs liens dans tous les domaines ». Ce qui signifie clairement, au soir du départ d'Iraq des troupes américaines, que si le monde ne se réveille pas à temps, l'Iraq deviendra une métastase iranienne, et tout le sang, l'effort et l'argent investis par les Etats occidentaux en Iraq depuis 2003 seront perdus, tandis que les Iraniens récolteront les fruits de l'éviction de leur ennemi numéro 1, Saddam Hussein.

Tout cela prend une importance particulière après l'explosion mystérieuse qui a eu lieu dans une base de missiles, située non loin de Téhéran, et au cours de laquelle a été tué le chef du programme de missiles balistiques, le Major-général Moghaddam. L'Iran fait savoir à tous ceux qui tenteraient de porter atteinte à ses intérêts, en Iran même ou en Syrie, qu'elle a encore la capacité d'agir, en particulier en Iraq, pays exportateur de pétrole dans lequel les Etats occidentaux ont tant investi au cours des huit dernières années. Le fait que l'Iraq se soit joint à la coalition iranienne constitue une menace pour tous les pays limitrophes : l'Arabie Saoudite, la Jordanie, la Turquie et la Syrie. Si l'Iraq se transforme en base de lancement de missiles de l'armée iranienne, cela modifiera l'équilibre des forces au Moyen-Orient. Et ce sera  pire encore  si l'Iran devient une puissance nucléaire.

En conclusion : la coalition que l'Iran a édifiée, avec la Syrie comme allié central, subit un bouleversement considérable, et la chute du régime syrien – que le monde arabe a lâché – n'est plus qu'une question de temps, estimé à quelques semaines. Plus le régime syrien sent le nœud coulant se resserrer autour de son cou, plus sa cruauté augmente. Le régime iranien est aux abois, il cherche à remplacer la Syrie par l'Iraq et menace toute la région, qui subit une grande pression ; le Golfe persique est au bord d'une crise majeure. Israël est un îlot de stabilité et d'équilibre au milieu des marécages d'un Moyen-Orient rempli de sang et de larmes, il doit avoir l'œil et les oreilles aux aguets pour surveiller la tempête qui fait rage – que certains s'obstinent  à appeler le « printemps arabe » – et s'assurer qu'elle passe au dessus du pays sans le toucher.

 

© Mordekhaï Kedar

 

Adaptation française de l'hébreu : Danilette et Menahem Macina

 

Notes des traducteurs


[1] « Ajami » est le sobriquet donné par les Arabes aux Iraniens qui ne savent pas parler l'arabe.

[2] Pour mémoire, cette appellation est tirée du « Sommet du Front du Refus et de la Fermeté », qui s'est tenu à Alger, en février 1978, suite à ce qui était appelé la « trahison de Sadate », lequel venait de faire une proposition à Israël pour des négociations sur le sort des Palestiniens. Par la tenue de ce Sommet, largement médiatisé, ces dirigeants arabes réunis à Alger, entendaient faire savoir au monde qu'ils déniaient catégoriquement au président égyptien le droit de parler au nom des Arabes ou des Palestiniens. Il existe, sur YouTube des extraits vidéo de cette rencontre, au cours de laquelle fut exprimée solennellement l'opposition irréductible d'une partie importante du monde arabe à toute forme de paix avec Israël.


-------------------------------

 

Texte original hébreu :

 

הלולאה מתהדקת

 

מרדכי קידר

 

במשך שלושים שנות שלטונו של חאפז אלאסד (1970-2000) הוא ניהל יחסי אוהב-שונא עם הליגה הערבית ועם עמיתיו שליטי מדינות ערב. מצד אחד, השליט הסורי הציב את עצמו כ"שומר החותם" של הערביות, ודמשק בירתו היא "המבצר האיתן" ואף "כיוון התפילה" של הלאומיות הערבית. התדמית שאסד ניסה ליצור לסוריה הוא שמדינתו לעולם לא תוותר על זכויות הערבים, כיוון שהיא מבטאת את רחשי לבם של ההמונים הערביים כשהשליטים האחרים – ובראשם סאדאת והמלך חוסיין – זוחלים לרגלי ישראל וארה"ב ובוגדים באינטרסים הערביים, בערכי האומה הערבית וברגשותיה. המלכים של סעודיה, מרוקו וירדן, כמו האמירים של אמירויות המפרץ, הוצגו בתקשורת הסורית כ"ריאקציונרים" ו"תקועים בהיסטוריה" בעוד שסוריה תחת דגל הבעת' ("התחייה") היא "מהפכנית ופרוגרסיבית" המובילה את האומה הערבית אל עתיד מזהיר "תחת הנהגתו הנאורה של הנשיא אסד". התמונה הזאת הרגיזה מאוד את שליטי מדינות ערב, אך לא יכלו לעשות הרבה נגד השלטון הסורי, שהפעיל לאורך השנים קבוצות רדיקליות, בעיקר פלסטיניות, נגד מדינות ערביות שלא מצאו חן בעיניו.

וועידות הפסגה הערבית שימשו עבור אסד – כאשר הוא הואיל להופיע בהן – כזירה למתיחת ביקורת קשה ופומבית על מדינות ערב האחרות, אך ברבות מהוועידות הוא כלל לא הופיע בטענה שממילא הליגה הערבית חסרת אג'נדה בעלת אופי ערבי, אין לה משמעות מעשית ואין לה יכולת לקבל החלטות אפקטיביות. לחלק מוועידות הפסגה הוא שלח פקידים זוטרים, כדי לבטא את שאט נפשו מקבוצת השליטים הערבים. קריקטורות בעיתונות הסורית השפילו את שליטי ערב כשהציגו אותם כחדלי אישים.

אבל חטאו הגדול של המשטר הסורי בעיני שליטי ערב היה ועודנו הברית שכרת עם ה"עג'מים", כלומר הפרסים, ונאמנותו רבת השנים להם שבאה על חשבון הנאמנות של סוריה לעולם הערבי.

לאורך מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) תמך אסד באיראנים, למרות שעיראק היא מדינה ערבית, וכך היה קרש הקפיצה של האייתוללות אל תוך העולם הערבי. חאפז אסד תמך וסייע לחיזבאללה השיעי, עושה דברה של איראן, להשתלט על מדינה ערבית, לבנון, וחטא זה חמור במיוחד בעיני הסעודים, הסונים הווהאבים הקיצונים, הרואים בשיעה סוג של כפירה באסלאם. אסד, למרות שחיסל כחמישים אלף אזרחים סורים, שהזדהו עם "האחים המוסלמים" בשנים 1976-1982, תמך בארגון החמאס, הזרוע הפלסטינית של "האחים המוסלמים" המערערים באופן קבוע על הסדר הפוליטי בעולם הערבי. גם ידידותו המופגנת עם קד'אפי העלתה את חמת השליטים האחרים שידעו כל השנים שהבדווי מהסהרה זקוק באופן דחוף לטיפול נמרץ במחלקה סגורה.

כך קנה אסד האב את עוינות העולם הערבי, וביושר. בנו, שירש אותו ביולי 2000, לא עשה הרבה כדי לשפר את מעמדה של סוריה בעיני שליטי העולם הערבי. הוא העדיף, חיזק וקידם, את קשריו עם איראן, והרחיב את תחומי שיתוף הפעולה עמה אף לתחום הגרעיני. הדבר בא על אפם וחמתם של רוב אזרחי סוריה הערבים סונים, אשר אף פעם לא היה השלטון בה קשוב לרחשי לבם. הם נשארו עניים, מובטלים ומחפשים מזון באשפתות כשהמושחתים המקורבים לשלטון, "החתולים השמנים", נהיים עשירים יותר על חשבון העם.

הליגה הערבית העלימה כל השנים את עיניה מהמתרחש בתוך סוריה, בשל העובדה שברוב מדינות ערב האחרות המצב הפנימי לא היה טוב הרבה יותר, ואחד מכללי היסוד של חוקת הליגה גורס שכל מדינה תעסוק בענייניה הפנימיים ולליגה אין זכות להתערב בהם. אלא שכלל זה נשבר כמה פעמים, בעיקר כאשר הבלגן הפנימי בארץ ערבית זו או אחרת היה עובר את גבול הנסבל. כך החליטה הליגה לשלוח את "כוחות ההרתעה הערביים" ללבנון לאחר שבשנת 1975 פרצה בה מלחמת האזרחים. רצה הגורל ו"כוחות ההרתעה הערביים" היו בעיקר סורים, ופעילותם בלבנון שיקפה את האינטרסים של השלטון הסורי יותר מאת טובת הלבנונים. הצבא הסורי סולק בבושת פנים מלבנון בשנת 2005 על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם בשל רצח רפיק אלחרירי. הליגה הערבית לא תמכה בסוריה בעניין זה, ושליטי ערב ראו בסיפוק רב איך אסד נאלץ בעל כורחו לוותר על שליטתו הישירה בלבנון.

 

בשנה האחרונה, מאז שהחלו ההפגנות בתוניסיה בדצמבר 2010, נאלצה הליגה הערבית להתייחס לשפיכות הדמים בשלוש מדינות: בתימן, בלוב ובסוריה, בגלל מספר ההרוגים הרב שנפלו באש ארגוני הביטחון של השלטונות ובשל התקופה הארוכה שבה נמשך הדיכוי האלים של הפגנות האזרחים. הליגה ושליטי ערב לא יכלו לעמוד בביקורת שהופנתה אליהם, בעיקר מערוץ "אלג'זירה" על שהם ממלאים את פיהם מים כשהדם הערבי ניגר ברחובות. בבחריין ובתימן הייתה מעורבות פעילה של קבוצת מדינות המפרץ. בעקבות הדיכוי האכזרי של ההפגנות בלוב החליטה הליגה לפנות לאו"ם כדי שזה יגן על אזרחיה, ופנייה זו נתנה למדינות נאט"ו את הכיסוי לגינוי קד'אפי ובהמשך לתקוף אותו ואת כוחותיו מהאוויר, למרות שלא התקבלה החלטה המתירה זאת במועצת הביטחון. בעקבות ההסלמה בהרג האזרחים בסוריה בחדשים האחרונים עמדה שוב הליגה הערבית בביקורת ציבורית קשה על שהיא נקטה בתחילה עמדה התומכת באסד, ובהמשך ניסתה לפשר בינו ובין מתנגדיו. דוברים ערבים האשימו את הליגה הערבית בכך שהיא מייחסת "לנוזל השחור" של הלובים חשיבות רבה יותר מזו המיוחסת "לנוזל האדום" של הסורים.

החל מיום שישי 29 ביולי, שהמורדים הסורים כינו אותו "שתיקתכם הורגת אותנו", נכנסה הליגה הערבית לפעילות אינטנסיבית שהתבטאה בדיונים תכופים על המתרחש בסוריה, במשלחות בדיקה שהגיעו אליה ונפגשו עם ראשיה ובהכרזות על דאגה גוברת והולכת מהמתרחש בסוריה. הכוח הדוחף את הליגה בעניין זה הוא סעודיה, בגלל שלוש סבות: א. היריבות המסורתית בינה ובין איראן, הפטרונית של אסד; ב. העובדה שאסד הוא עלווי, הנחשב בעיני הווהאבים ככופר, ולכן אין לו זכות לשלוט ואולי גם לא לחיות; ג. העובדה שאסד הכופר טובח במוסלמים, כמו שאביו עשה בזמנו.

גם ההקשר האיראני בולט לעיין במה שנוגע לסעודיה: הלחץ הבינלאומי על איראן גובר בעקבות דו"ח הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית שקבע שאיראן מפתחת נשק גרעיני, ולחץ גובר זה עלול להביא לפרוץ פעולות איבה במפרץ. כל התפרצות כזו עלולה להביא אסון על תעשיית הנפט במפרץ ועל מקור עושרה – ולכן גם יציבותה – של סעודיה. אחת הדרכים שבה רואה סעודיה אפשרות להכות באיראן היא באמצעות הבאת השלטון בסוריה לקריסה, וזו אחת הסיבות, ואולי העיקרית שביניהן, להסלמה שבהתבטאויות הליגה נגד השלטון הסורי.

בתחילת נובמבר התקבלה במועצת הליגה יוזמה שנועדה לשים קץ לשפיכות הדמים בסוריה. פרטי היוזמה הזו הם: א. הצבא חייב לחדול באופן מיידי מלירות על אזרחי המדינה המפגינים ללא אלימות. ב. על ארגוני הביטחון לשחרר מייד את כל אלפי העצורים שנעצרו בגלל שהפגינו. ג. על הצבא לפנות באופן מיידי את כל הערים והאזורים המאוכלסים. ד. יותר לאמצעי התקשורת הבינלאומיים ולארגונים השייכים לליגה הערבית לנוע בחופשיות ברחבי סוריה כדי לעמוד על הנזקים והאבידות. לאחר ביצוע כל אלה, תכונס בתוך שבועיים ועידה הכוללת את השלטון וארגוני האופוזיציה לדיון וקבלת החלטות יחדיו לגבי עתיד המדינה ודמות השלטון בה. השלטון הסורי הסכים ליוזמה זו, אך בשטח לא בוצע דבר; להיפך: קציר הדמים בימים שאחרי שהתקבלה היוזמה גדל, ומספר ההרוגים היומי עמד השבוע על כמה עשרות בכל יום. רק ביום ב', 14 בנובמבר, נהרגו ברחבי סוריה כשמונים חיילים ואזרחים בחילופי אש בין כוחות הצבא ומיליציות "השביחה" הפועלות למען השלטון, כשמנגד עומדים חיילים שפרשו מהצבא עם נשקם ואזרחים שקצה נפשם בתפקיד הברווזים במטווח של אסד.

העוינות ארוכת השנים בין המערכת הפוליטית הערבית המגולמת בליגה הערבית ובין השלטון בסוריה מגיעה בימים טרופים אלה לידי ביטוי בדבריו של ראש ממשלת קטר, מדינת "אלג'זירה", שהיא הנשיאה התורנית של הליגה הערבית. הוא, יחד עם המזכ"ל המצרי של הליגה, נביל אלערבי, הוביל את מועצת שרי החוץ של הליגה להציב בפני המשטר הסורי אולטימטום חסר תקדים של התערבות ערבית ביחסי אזרח-שלטון במדינה ערבית אחרת. ראש ממשלת קטר דרש מרסד להסיג מייד את צבאו מהערים ולחדול מלירות באזרחיו, ואם לא יעשה כך קוראת הליגה הערבית לחברותיה להטיל סנקציות כלכליות על סוריה, למשוך ממנה את שגריריהן ולהכיר בארגוני האופוזיציה כנציגים הלגיטימיים של העם הסורי. החלטה זו שהתקבלה בשבת, 12 בנובמבר, נותנת לשלטון הסורי ארבעה ימים בלבד כדי ליישם את ההחלטה, וביום רביעי השבוע, 16 בנובמבר, אמורה מועצת הליגה להתכנס, להיווכח שהיוזמה הערבית לא בוצעה ולהחליט על השעיית חברות סוריה בליגה הערבית שלמרבה האירוניה היא הייתה בין מייסדיה לפני 65 שנים.

גם עבדאללה השני, מלך ירדן, אמר השבוע בראיון מתוקשר שנשיא סוריה, בשאר אסד צריך לעזוב את תפקידו. ללא ספק, יש בדבריו אלה מעין נקמה ירדנית על קיתונות של בוז ששפך חאפז אסד על אביו של עבדאללה, המלך חוסיין, בגלל שעשה שלום נפרד עם ישראל ובכך בגד בסוריה ובאומה הערבית. כיום, כשמראות הזוועה של הדיכוי בסוריה שהפיל אלפי הרוגים מופצות בכל אמצעי התקשורת בעולם, מחכך מלך ירדן את ידיו בחיוך ושואל ללא קול: מי הוא באמת זה הבוגד באומה הערבית ובסוריה? גם הנסיך הסעודי תורכי אלפיצל, לשעבר שגריר סעודיה בוושינגטון וראש המודיעין הסעודי, אמר השבוע ש"אין מנוס מהתפטרות בשאר אסד", ובכך הוא מבטא את הלכי הרוח של בית המלוכה הסעודי, שגם הוא זכה לאורך השנים לביקורת חריפה מצידם של אסד האב והבן. ארדוע'אן התורכי כבר מספר חודשים אומר דברים בסגנון דומה, ומארח באיסטנבול את מפגשי ארגוני האופוזיציה הסורים. הוא מאיים על סוריה ביצירת אזור חיץ ביטחוני שאליו יוכלו להימלט כל אותם אזרחים סורים החוששים לחייהם. משמעות הדבר היא שתורכיה מאיימת לכבוש שטח בצפון סוריה, סמוך לגבול התורכי, כדי שאזרחים סורים הנמלטים מאש צבא סוריה לא יצטרכו לחצות את הגבול לתורכיה. ארדוע'אן עדיין לא נקט צעדים צבאיים נגד סוריה, בשל האיום האיראני לתקוף את תורכיה אם תתקוף זו את סוריה.

דברים בסגנון ההמלצה של המלך הירדני והנסיך הסעודי, הנאמרים כיום באופן חופשי בתקשורת הערבית מפי פרשנים רבים, מוציאים את האחראים בסוריה מדעתם, ובכל פעם שנציגי השלטון הסורי מופיעים בתקשורת ונשאלים על דיכוי ההפגנות הם יוצאים מגדרם, צועקים, מקללים, מאיימים, ובמקרה אחד – באולפן טלוויזיה לבנוני – אירעה תקרית של התגוששות מול המצלמות בין שני סורים, אחד תומך בשלטון והאחר מתנגד לו. הלחץ הנפשי שבו הם מצויים נובע גם מהעובדה שיותר ויותר אנשים, שעד לאחרונה היו חלק מהאליטה השלטונית, עורקים ונוטשים את אסד ומשטרו, כי הם חשים שזמנו הולך ואוזל והוא מאבד את יכולתו לשלוט בסוריה. תופעה דומה מאוד של עריקת מקורבים ראינו בלוב, שגם בה יותר ויותר אנשים ברחו כמו עכברים מהספינה הטובעת של קד'אפי.

הצבא הסורי סובל ממורל ירוד מאוד: חיילים וקצינים רבים ערקו עם נשקם האישי, והם ניצבים כיום בחזית המלחמה מול צבא אסד. חיילים אינם יוצאים לחופשות כדי שלא ייחשפו ללחצים מצד משפחותיהם לערוק, וכדי שלא יראו באמצעי התקשורת את מראות הזוועה של המתרחש במדינה. חיילים נלחמים נגד האוכלוסייה בגלל איום שאם לא יילחמו יירו בהם מפקדיהם. צבא סוריה יורה במפגינים אש מקלעים, טנקים ומטולי אר פי ג'י. חיילים שערקו מתארגנים לקבוצות לחימה התוקפות מהמארב בסיסי צבא וכלי תחבורה צבאיים, בעיקר אוטובוסים המובילים חיילים.

דוברי השלטון בסוריה חוזרים כמו תוכי על המאנטרה שכל מה שמתרחש בסוריה הוא מזימה ציונית, אמריקנית ותורכית, שנועדה לעקור את סוריה מחזית הסירוב ולהכפיפה לאימפריאליזם האמריקני-ציוני. לדבריהם, כל ההפגנות בסוריה הן תוצאה של שקרים המופצים ב"אלג'זירה", ערוץ התקשורת של קטר, וכל אלפי הקליפים המועלים לרשת ובהם תיעוד של המתרחש ברחובות סוריה הם זיוף. ההרוגים הסורים הם "כנופיות של טרוריסטים" הפוגעים ללא סיבה במדינה ובחייליה המגנים על "מבצר הערביות" האחרון, לאחר שלוב נפלה קרבן לאימפריאליזם האירו-אמריקני, ורוב מדינות ערב האחרות הפכו מרצונן לשפחות של האמריקנים והציונים.

הלחץ המקיף את השלטון בדמשק שורר גם בטהרן, ובכירי המשטר האיראני רואים בדאגה רבה את שקיעת המאחז הסורי שלהם לתוך האבדון. כל המערך הפוליטי שהם בנו בכסף רב ובעמל עצום נמצא בסכנת קריסה, כי אם ייפול המשטר בסוריה גם חיזבאללה הלבנוני והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני יאבדו את התמיכה הלוגיסטית והפוליטית. איראן מחפשת כיום באופן נואש תחליף לסוריה, ועיראק היא המועמדת הטבעית לכך. השבוע נפגש בטהרן ראש משמרות המהפכה האיראני, הגנרל מוחמד עלי ג'עפרי, עם רמטכ"ל צבא עיראק, הפילדמרשל באבכר זיבארי (כורדי במוצאו), וקרא לו בפומבי להרחיב ולהעמיק את הקשרים הצבאיים בין איראן ועיראק כי "אמריקה, ישראל וכמה מדינות שכנות (במשמע סעודיה וירדן) רוצות להכניס טריז בין שני העמים, האיראני והעיראקי". מפקד צבא עיראק השיב באמרו ש"ארגון מוג'אהדי ח'לק (החשוד שביצע את החבלה בבסיס הטילים ליד טהרן) הוא אויב של איראן ושל עיראק, ועל שתי המדינות להדק את קשריהן על כל המישורים." משמעות הדברים ערב היציאה האמריקנית מעיראק ברורה: אם העולם לא יתעורר בזמן, עיראק תהפוך לגרורה איראנית, וכל הדם, המאמץ והכסף שהשקיעו מדינות המערב בעיראק מאז 2003 ירד לטמיון כשהאיראנים יקצרו את פירות סילוקו של האויב מספר אחד שלהם, צדאם חוסיין.

הדברים הללו חשובים במיוחד לאחר הפיצוץ המסתורי שאירע בבסיס הטילים ליד טהרן ובו נהרג הגנרל טהראני מוקדם, ראש פרויקט הטילים האיראני, שכן איראן מאותתת לכל מי שמנסה לפגוע בה, בין בתוך איראן ובין בסוריה, שעדיין יש ביכולתה לפרוש את השפעתה על כל מי שתחפוץ, ובמיוחד על מדינה מייצאת נפט כמו עיראק שהמערב השקיע בה כל כך הרבה בשמונה השנים האחרונות. הצטרפות עיראק לקואליציה האיראנית מציבה איום על כל שכנותיה האחרות של עיראק: סעודיה, ירדן, תורכיה וסוריה, ואם עיראק תהפוך לבסיס יציאה ושיגור טילים של צבא איראן ישתנו הרבה ממאזני הכוח במזרח התיכון. הדבר יהיה חמור שבעתיים אם איראן תהיה גם גרעינית.

לסיכום: הקואליציה שבנתה איראן ובמרכזה סוריה עוברת בימים אלה טלטלה עזה, ונפילת המשטר הסורי – שהעולם הערבי תוקע סכין בגבו – היא רק עניין של זמן המוערך בשבועות ספורים. המשטר הסורי חש את הלולאה מתהדקת סביב צווארו ואכזריותו עולה בהתאם לכך. המשטר האיראני בלחץ, מסמן את עיראק כתחליף לסוריה, ומאיים על כל סביבתו. הלחץ באזור עולה, והמפרץ נמצא על סף משבר גדול מאוד. ישראל היא אי של יציבות ושפיות בתוך ביצה מזרח תיכונית של דם ודמעות, והיא חייבת לפקוח עיין ולכרות אוזן כדי לוודא שהסערה שסביבנו – זו שיש מי שעדיין קורא לה "האביב הערבי" – עוברת מעלינו ולא פוגעת בנו.