Debriefing.org
Google
Administration
Accueil
Tous les articles
Imprimer
Envoyer
S’inscrire
Nous contacter

Informations, documents, analysesDebriefing.org
Politique
Politique moyen-orientale

Qui a volé ma révolution ? par Mordekaï Kedar
25/11/2011


24 novembre 2011


La révolution populaire égyptienne, qui a débuté le 25 janvier 2011, a réussi, après trois semaines de manifestations, jalonnées de morts et de blessés, à chasser le président Moubaraq avant qu'il parvienne à transmettre le pouvoir à son fils ; et elle a prouvé à tous que l'Etat n'est pas un bien de famille, mais appartient à tous les Egyptiens. Depuis que Moubaraq a été évincé du pouvoir, les citoyens égyptiens s'interrogent : « Où va la révolution ? » Les réponses varient généralement entre deux pôles : le pôle religieux, représenté par le mouvement des « Frères musulmans » et le parti de « la Liberté et de la Justice », et le pôle laïque, représenté par un certain nombre de mouvements et d'entités politiques.

En février, à la faveur du départ de Moubaraq, l'armée a pris le pouvoir et suspendu la constitution pour une période de six mois, durant laquelle elle était censée organiser les élections au parlement et transmettre le pouvoir à un gouvernement civil. Une grande majorité d'Egyptiens crurent alors que six mois de pouvoir suffiraient à l'armée, avec à sa tête le général Tantawi, pour transmettre le pouvoir à des civils de manière ordonnée. Les six mois se sont achevés en août. Trois mois supplémentaires se sont écoulés, et jusqu'à présent, il n'y a pas de certitude que les élections auront bien lieu le 28 novembre.

Comme dit ci-dessus, deux tendances majeures caractérisent les députés du futur parlement : le courant religieux islamiste, d'une part, et le courant laïque libéral, d'autre part. Chaque camp voit « sa révolution à lui » et n'est pas intéressé à aller aux élections dans des conditions qui risqueraient d'amener au pouvoir les représentants de la tendance contraire à la sienne. En outre, les deux parties, dont les opinions sont aux antipodes l'une de l'autre à propos de l'orientation bénéfique à l'Egypte, sont pleinement d'accord avec l'idée que l'armée  doit transmettre le pouvoir aux civils le plus vite possible, et être assujettie aux décisions de l'échelon civil. Les deux parties craignent que, malgré les déclarations de ses chefs, l'armée ait l'intention de continuer à garder jusqu'au bout les rênes du gouvernement ; aussi les deux parties sont-elles fermement résolues à ne pas permettre aux groupes des « jeunes officiers » d'hériter du pouvoir des « vieux officiers », tous généraux de Moubaraq et qui l'ont servi.

Des deux parties de l'échiquier social – laïque et religieux – on craint une intervention extérieure : les laïques ont peur d'une théocratie, version taliban, où l'on coupera les mains des voleurs, lapidera les suspects d'adultère, et dans la politique de laquelle l'Iran interviendra grâce à l'argent dont elle inonde les islamistes ; quant aux fervents de l'islam, ils mettent en garde contre l'intervention d'Etats occidentaux qui soutiennent les laïques, même si c'est au prix de la domination de l'armée sur l'Etat pour que l'on fasse ce qu'elle veut.

Beaucoup de citoyens égyptiens craignent que le général Tantawi ne projette en secret de faire revenir au pouvoir le « parti démocratique national » de Moubaraq, et peut-être même de faire acquitter les fils de Moubaraq, pour les faire revenir aux postes de direction de l'Etat, et tout cela pour maintenir l'emprise de l'armée sur l'Etat comme c'était le cas depuis la révolte des officiers libres en juillet 1952. Ces craintes sont corroborées  par le fait que le procès de Moubaraq et de ses fils se poursuit sans fin,  et qu'une proposition de loi a été présentée par l'armée, dans laquelle elle s'attribue une position qui la place au-dessus de l'Etat. La cruauté et la violence qui caractérisent les moyens auxquels recourt l'armée depuis qu'elle a pris le pouvoir en février 2011, excèdent celles qui avaient cours au temps de Moubaraq, et cela ne contribue pas non plus à la confiance de la population dans l'armée et dans ses intentions.

Dans les manifestations de masse  qui ont eu lieu place Tahrir au début de la semaine, ont été brandis des calicots appelant à l'éviction de Tantawi, semblables par leur esprit et leur message à ceux qui appelaient à l'éviction de Moubaraq. Tantawi, pour sa part, s'est adressé aux foules une nouvelle fois et a tenté de les calmer en leur assurant que l'armée n'avait pas l'intention de s'emparer du pouvoir. Mais il a perdu beaucoup de sa crédibilité ces derniers mois, et le peuple ne croit déjà plus aux promesses de la junte militaire suprême.

La situation économique qui continue à se dégrader ajoute de l'huile sur le feu de la frustration publique et des masses, impatientes de voir les résultats de la révolution et la réalisation des espoirs qu'ils avaient mis en elle.

Beaucoup, dans le monde arabe, suivent avec une grande inquiétude ce qui se passe en Egypte, en particulier après qu'en Tunisie, le parti islamique ait obtenu 40% des sièges au parlement, soit un score de plus du double de celui du plus grand parti laïque. Les religieux d'Egypte sont encouragés par le succès de l'islam en Tunisie, tandis que les laïques appréhendent que des religieux dominent leur vie privée. Les deux parties parlent de « vol de la révolution » : les religieux sont persuadés  que la révolution doit progresser en direction de l'islam pour imposer la charia à l'Etat, sinon la révolution aura été « volée » par les laïques. Quant aux laïques, ils s'opposent au « vol de la révolution » par les religieux, et aspirent à voir un Etat moderne, ouvert et libéral. Les deux camps ne sont pas prêts à ce que l'armée leur vole la révolution et perpétue le pouvoir de Moubaraq sous un autre nom.

Ainsi les craintes qui assaillent tous les Egyptiens ont été le principal élément du déclanchement des manifestations de ces derniers jours, qui se sont heurtées à une réaction violente et terrible de la part de l'armée et de la police. Le nombre des morts dans cet affrontement est proche de cinquante ; le nombre de blessés s'élève à mille cinq cents, et le gouvernement égyptien s'est laissé « démissionner » pour calmer les masses, les faire rentrer chez elles et continuer à préparer les élections du 28 novembre, en espérant qu'elles se dérouleront pacifiquement. Mais l'atmosphère est en ébullition et personne ne se risque à parier sur la tenue des élections à la date prévue.

Les journaux égyptiens et arabes reflètent les craintes qui habitent aujourd'hui le cœur des Egyptiens et les populations du monde arabe. Voici quelques échos de ces appréhensions.

 

Les Frères Musulmans

Ils appellent à la tenue des élections à la date prévue, du fait qu'ils sont organisés et prêts. Ils se sont organisés durant des années par l'intermédiaire d'organisations de la société civile qui aidaient les habitants pauvres à surmonter les difficultés quotidiennes, et de fait, ils ont réussi en peu de temps à mettre sur pied un système structuré, bien huilé et organisé, et ont mis au point une propagande électorale pour désigner des candidats populaires ; de plus, ils sont parfaitement entraînés à amener les gens aux urnes et à surveiller le déroulement des élections. Suite aux élections en Tunisie, à l'éviction du tyran en Libye et au départ prévu des Américains d'Iraq, les « Frères » ont le vent en poupe.

Ils appellent à organiser des élections honnêtes et transparentes pour éviter les manipulations d'éléments qui leur sont hostiles – l'armée et les laïques – comme cela se produisait au temps de Moubaraq. Ils appellent également tous les autres organismes à honorer les résultats des élections, quels qu'ils soient, et cet appel provient, semble-t-il, de leur assurance de bénéficier de la majeure partie des sièges à l'assemblée, voire d'une majorité absolue qui puisse gouverner sans la collaboration  des autres éléments. Des élections honnêtes et transparentes garantiront aussi que les laïques ne contesteront pas les résultats des élections.

Conformément à cette attitude de modernité, les « Frères » appellent le public à voter « en fonction des aptitudes et non en fonction des relations », à ne pas tenir compte des liens familiaux et à élire les plus dignes. A leurs yeux, des élections honnêtes sont la continuation directe de la révolution, puisque c'est ce que le peuple a voulu. Les « Frères » s'opposent énergiquement à l'intention du conseil suprême de l'armée de permettre aux hommes reconnus comme ayant appartenu au régime de Moubaraq, d'être candidats aux élections. Il n'est pas question – déclarent les « Frères » dans un document officiel – que les membres du parti de Moubaraq qu'un tribunal a dissous, et qui ont trempé dans la corruption économique, morale et gouvernementale, tentent de sauter à nouveau sur des sièges au parlement.

La réaction des Frères musulmans aux élections en Tunisie, qui ont vu le parti islamiste se tailler la part du lion au Parlement, reflète l'attitude de l'Islam politique [entre parenthèses, mes ajouts explicatifs].

« Le peuple tunisien, qui a souffert des attaques de l'arabisation, des tentatives d'abolir son identité musulmane et des intentions de lui imposer la laïcité par la force et la terreur, est resté fidèle à son identité musulmane, qui constitue sa foi, sa civilisation et sa culture, et les manifestations de laïcité qui lui ont été imposées ne sont que des chaînes à ses mains et un vernis fragile sur son esprit, dont il s'est débarrassé à la première occasion qui lui a été donnée d'exprimer librement son avis. Le Mouvement islamique tunisien, dont les membres ont été jetés en prison et exilés, au cours des vint-deux années écoulées, est revenu à la vie après la révolution, et ses dirigeants ont été surpris de découvrir que le peuple tunisien musulman les soutient encore, et que leur jeune parti, fondé quelques mois seulement avant les élections a remporté la plus grande partie des votes malgré une période électorale courte. Il n'a pas demandé le report des élections en arguant du fait qu'il n'avait pas encore eu le temps de s'organiser, contrairement à ce qui se passe chez nous, en Égypte, où les partis (laïques) exigent le report des élections parce qu'ils ne sont pas encore prêts. Les résultats des élections en Tunisie prouvent que les peuples arabes et musulmans n'ont jamais renoncé à l'Islam parce que l'Islam est leur foi, parce qu'il est leur vie et qu'il est gravé dans leurs gènes. Tous, que ce soit en Égypte ou à l'étranger, doivent intérioriser ce fait, respecter la volonté de ces peuples et les laisser vivre selon leur foi, selon leur charia, leurs valeurs et leur héritage (islamique). Ils peuvent, avec l'aide d'Allah, montrer au monde l'exemple d'une civilisation complète, équilibrée et humaine, qui fait le lien entre l'esprit et la raison et conduit l'homme vers le bonheur en ce monde et dans le monde à venir. Que les Occidentaux cessent de répandre leurs slogans agressifs basés sur la lutte des cultures et adoptent le mot d'ordre de la coopération entre les cultures.

Nous nous sommes réjouis de la proclamation faite par nos frères de Libye, de la libération complète de leur pays après l'écrasement du régime criminel et dictatorial, et la démission des chefs du régime et de leurs auxiliaires. Tout en les félicitant pour ce succès, nous devons leur rappeler que l'avenir est difficile, grand et important, et qu'il s'exprime par l'unité patriotique, par l'établissement de la paix entre toutes les tribus et les villes, ainsi qu'entre tous les différents groupes, par la création des institutions de l'Etat, la rédaction d'une constitution moderne, l'élimination des restes des ruines et des destructions, et par la construction de l'avenir dans tous les domaines, en veillant à l'intérêt général – et non privé –, à l'amour entre les gens, au respect des principes et des valeurs de l'Islam et de la démocratie, à l'intransigeance en matière d'indépendance (par rapport aux pays de l'OTAN), et à la sauvegarde des trésors du pays et à leur utilisation pour le bien de tous les membres de la société libyenne. De même, nous demandons à nos frères de Libye de tirer profit de leur expérience et de ne laisser aucun dictateur tyrannique, quel qu'il soit, contrôler leur vie et réprimer leur volonté, quitte à payer pour cela un prix élevé. Qu'ils prennent grand soin  de leurs frères blessés (au cours de la guerre contre Kadhafi) ainsi que des  familles des victimes, pour lesquelles nous prions que leurs défunts soient reçus avec compassion par Allah et qu'il les fasse demeurer au paradis avec les saints et les prophètes.

Dans le domaine international : le président américain, Barak Obama, a annoncé la fin de la guerre en Iraq et le retrait des forces américaines de ce pays pour la fin de cette année. Cette décision fait suite à un long débat et à de longues discussions, ainsi qu'à une négociation épuisante qui avait pour but de maintenir une présence américaine permanente en Iraq, en raison des changements profonds qui ont lieu dans les pays arabes.

Les Frères Musulmans pensent que la décision du retrait, même si elle intervient trop tard, reflète deux vérités : 1) Les guerres ne résolvent pas les problèmes entre pays (allusion à l'Iran), ni entre les cultures, et la décision de retrait traduit l'échec du concept de guerre des cultures et du choix de la guerre  pour résoudre les différends et les conflits. 2) Du fait que la dissension existe en tant que caractéristique existentielle qu'Allah a gravée dans l'homme, il incombe aux pays et aux gouvernements de créer une structure équitable (autre que les Nations Unies dominées par les pays occidentaux) qui organisera les relations entre eux sans prendre le parti de l'un (l'Occident) au détriment de l'autre (l'Iran et les autres pays arabes et islamiques). L'avenir doit être basé sur le respect mutuel et la compréhension des intérêts liés à la paix, à la sécurité et aux questions économiques. »

Tel est le document que les « Frères Musulmans » ont publié il y a quelques jours. On remarque l'absence de référence à Israël et au traité de paix ; et ce pour plusieurs raisons probables : 1) les résultats des élections en Égypte ne sont pas encore connus et il est possible que les « Frères » n'obtiennent pas la majorité des sièges au Parlement pour annuler la reconnaissance d'Israël et la paix conclue avec lui. 2) les Frères savent que l'annulation des accords de paix avec Israël suscitera de lourdes craintes dans le monde concernant la stabilité en Égypte, et ces craintes pourraient dissuader les financiers d'investir dans l'économie égyptienne. À la suite de la révolution, les investissements étrangers ont presque complètement disparu d'Égypte, et si les « Frères » désirent relancer l'économie égyptienne, complètement paralysée, ils doivent s'abstenir de remettre en cause la stabilité avec Israël. Le taux de chômage en Égypte est actuellement de près de 50 % (!), et les « Frères » savent que s'ils prennent la direction des affaires, très vite le peuple égyptien les considérera comme responsables de la situation économique déplorable, ou tout au moins comme responsables de sa persistance, si ce n'est de sa création. Ils sont donc conscients de leur obligation de faire redémarrer l'économie aussitôt après les élections, et l'annulation de l'accord de paix ne contribuerait pas à la réussite de cet objectif.

De leur côté, les éléments laïques craignent que les porte-parole de l'Islam radical, même dans leur version « atténuée », style « Frères Musulmans », ne prennent le contrôle de l'Égypte et ne lui imposent une législation religieuse. Le Dr Youssef El Qardawi, le porte-parole le plus en vue de l'Islam politique aujourd'hui, est accusé par les laïques d'Égypte d'entraîner le pays vers l'instauration de la charia, qui privera de leurs droits dix millions de Coptes, imposera aux femmes de rester à la maison – car « le meilleur hijab de la femme est sa maison » (selon une maxime du prophète Mahomet) –, et qui, lors de l'étape suivante, coupera les mains des voleurs et lapidera les adultères.

Les exemples de gouvernement islamique que les laïques ont devant eux sont celui de l'Afghanistan des Talibans et celui de l'Iran des ayatollahs. Ils ne veulent vivre dans aucune version de l'Islam politique, et leur sentiment est que c'est « maintenant, ou jamais » : s'ils ne réussissent pas ces jours-ci à mettre en place un gouvernement démocratique, non islamique, ils seront contraints d'émigrer d'Égypte, comme des millions de coptes l'ont déjà fait à ce jour, à cause de l'islamisme qui domine de plus en plus la rue égyptienne depuis les dernières décennies.

Ces jours-ci, l'Égypte entre dans un sombre tunnel, au bout duquel il y a une lumière, sans que l'on en connaisse la nature : est-ce la lumière du bien-être et du développement, à moins que ce ne soit celle d'un train qui se rapproche à toute vitesse…

 

© Mordekhaï Kedar

 

Traduction française : Menahem Macina et Danilette

 

Texte hébreu original

 

מי גנב את המהפכה שלי?

 

מרדכי קידר

 

המהפכה העממית במצרים שהחלה ב-25 בינואר, הצליחה אחרי שלושה שבועות של הפגנות, הרוגים ופצועים, לסלק את הנשיא מובארק לפני שזה הצליח להוריש את המדינה לבנו, והוכיחה לכולם שהמדינה איננה רכוש משפחתי אלא שייכת לכל המצרים. מאז שמובארק סולק מהשלטון שואלים בני מצרים: "לאן המהפכה הולכת?" כשהתשובות נעות בדרך כלל בין שני קטבים: הקוטב הדתי המיוצג על ידי תנועת "האחים המוסלמים" ומפלגת "החרות והצדק", והקוטב החילוני שמספר ארגונים וגופים פוליטיים מייצגים אותו.

בפברואר, עם הסתלקות מובארק, תפס הצבא את השלטון והשעה את החוקה לשישה חדשים, שבמהלכם הוא היה אמור לארגן בחירות לפרלמנט ולהעביר את השלטון לממשלה אזרחית. הרוב הגדול של מצרים האמין אז שהצבא, שבראשו עומד גנרל טנטאוי, יסתפק בשלטון של חצי שנה ואכן יעביר את השלטון לאזרחים באופן סדור. ששת החדשים הסתיימו באוגוסט, אנחנו כבר אחרי שלושה חודשים נוספים, ועדיין קיום הבחירות ב-28 בנובמבר איננו וודאי.

כאמור, שתי מגמות עיקריות מאפיינות את חברי הפרלמנט הבא: המגמה הדתית-אסלאמיסטית, וזו החילונית-ליבראלית. כל אחד מהצדדים רואה את "המהפכה שלו", ואיננו מעוניין להיכנס לבחירות באופן העלול להביא לשלטון את מייצגי הגישה ההפוכה. עם זאת, שני הצדדים המקוטבים בשאלת המגמה הרצויה למצרים, מאוחדים ושותפים לדעה שהצבא חייב להעביר את השלטון לידי האזרחים במהירות האפשרית, ולהיות כפוף להחלטות הדרג האזרחי. שני הצדדים חוששים שהצבא – למרות הצהרות ראשיו – מתכוון להמשיך ולאחוז ברסן השלטון לתמיד, ושניהם נחושים לא לאפשר לקבוצת "הקצינים הצעירים" לרשת את שלטון "הקצינים הזקנים", כל' מובארק והגנרלים ששרתו אותו.

שני צדדי המשוואה החברתית – החילוני והדתי – חוששים מהתערבות חיצונית: החילונים פוחדים מתיאוקרטיה נוסח טאליבאן שבה יקוצצו ידי גנבים, ייסקלו חשודים בניאוף ושאיראן בוחשת בקדרה הפוליטית באמצעות כספים שהיא מזרימה לאסלאמיסטים, ואילו קנאי האסלאם מזהירים מפני התערבות של מדינות המערב התומכות בחילונים, גם במחיר של השלטת הצבא על המדינה כדי שיעשה את דברן.

רבים בציבור המצרי חוששים מכך שהגנרל טנטאוי זומם במחשכים להחזיר לשלטון את "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" של מובארק, ואולי אף להביא לזיכוי בניו במשפטם כדי להחזירם לעמדות השליטה במדינה, וכל זאת כדי להמשיך את שליטת הצבא במדינה כפי שהיה מאז מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952. חששות אלו מקבלים אישוש בעובדה שמשפט מובארק ובניו נמשך ללא תכלית, ובהצעת החוקה שהגיש הצבא ובה הוא העניק לעצמו מעמד מעל המדינה. האכזריות והאלימות המאפיינות את האמצעים שהצבא  נוקט מאז שתפס את השלטון בפברואר עולות על אלו שהיו נהוגות בימי מובארק, וגם זה איננו תורם לביטחון של הציבור בצבא ובכוונותיו.

בהפגנות ההמוניות שהיו בככר אל-תחריר בתחילת השבוע הונפו כרזות הקוראות לסילוקו של טנטאוי, דומות ברוחן ובמסר שלהן לאותן כרזות שקראו לסילוק מובארק. טנטאוי מצדו פנה אל ההמונים פעם נוספת וניסה להרגיע אותם בכך שלצבא אין כוונות להשתלט על השלטון, אבל הוא איבד הרבה מהאמינות שלו בחדשים האחרונים, והציבור כבר איננו מאמין להבטחות המועצה הצבאית העליונה.

המצב הכלכלי הממשיך להתדרדר מוסיף שמן על מדורת התסכול הציבורי, וההמונים קצרי רוח לראות את תוצאות המהפכה ואת התגשמות התקוות שהם תלו בה.

רבים בעולם הערבי עוקבים בדאגה רבה אחרי המתרחש במצרים, במיוחד לאחר שבתוניסיה זכתה המפלגה האסלאמית בארבעים אחוזים מהפרלמנט, יותר מכפול מהמפלגה החילונית הגדולה ביותר. הדתיים במצרים מעודדים מהצלחת האסלאם בתוניסיה, בעוד שהחילונים פוחדים מהשתלטות הדתיים על חייהם. שני הצדדים מדברים על "גניבת המהפכה": הדתיים משוכנעים שהמהפכה חייבת להתקדם בכיוון אסלאמי במטרה להשליט את השריעה על המדינה, שאם לא אזי המהפכה "נגנבה" בידי החילוניים. החילוניים מצדם מתנגדים ל"גניבת המהפכה" על ידי הדתיים, ושואפים לראות מדינה מודרנית, פתוחה וליברלית. שני הצדדים אינם מוכנים לכך שהצבא יגנוב להם את המהפכה, וימשיך את "שלטון מובארק" תחת שם אחר.

כך, החששות המקיפים כיום את כל המצרים היו הגורם העיקרי לפרץ ההפגנות בימים האחרונים, שנתקלו בתגובה אלימה וקשה מצד הצבא והמשטרה. מספר ההרוגים בסבב זה מתקרב לחמישים, מספר הפצועים עולה על אלף וחמש מאות, וממשלת מצרים "התפוטרה" כדי להרגיע את ההמונים, להחזירם לבתיהם ולהמשיך בהכנות לבחירות ב-28 בחודש בתקווה שהן תעבורנה בשלום. אלא שהאווירה רותחת, ואף אחד איננו מוכן להמר על קיום הבחירות במועדן.

עיתונים מצריים וערביים משקפים את החששות המקננים כיום בלבות המצרים ובני העולם הערבי, ונביא כאן כמה הדים של חששות אלה.

 

האחים המוסלמים

אלה קוראים לקיום הבחירות במועדן, מכיוון שהם מאורגנים ומוכנים. הם התארגנו לאורך השנים באמצעות ארגוני חברה אזרחית שסייעו לתושבים העניים לצלוח את קשיי היומיום, ולכן הצליחו בתקופה קצרה להעמיד מערך ארגוני משומן ומאורגן, לערוך תעמולת בחירות, להציב מועמדים פופולאריים, והם ערוכים היטב להבאת אנשים לקלפיות ולפקח על התנהלות הבחירות. בעקבות הבחירות בתוניסיה, סילוק העריץ בלוב ויציאתם הצפויה של האמריקנים מעיראק, "האחים" מעודדים מאוד.

הם קוראים לקיים בחירות הגונות ושקופות, כדי למנוע מניפולציות של הגורמים המתנגדים להם – הצבא והחילונים – כפי שהיה בתקופת מובארק. הם גם קוראים לכל הגופים האחרים לכבד את תוצאות הבחירות, תהיינה אשר תהיינה, וקריאה זו נובעת כנראה מביטחונם שהם יזכו בנתח הגדול ביותר של מושבי מועצת העם, ואולי אפילו יזכו לרוב מוחלט שיוכל לשלוט ללא שותפות הגורמים האחרים. בחירות הגונות ושקופות יבטיחו גם שהחילוניים לא יערערו על תוצאות הבחירות.

מתוך גישה מודרניסטית, "האחים" קוראים לציבור להצביע "על פי הכישורים ולא על פי הקשרים", להתעלם מקרבת משפחה ולבחור את הראוי. בראייתם, בחירות הגונות הן ההמשך הישיר למהפכה, שכן זה מה שהעם רצה. "האחים" מתנגדים נחרצות לכוונת המועצה הצבאית העליונה לאפשר לאנשים המזוהים עם משטר מובארק לרוץ לבחירות. לא ייתכן – אומרים "האחים" במסמך רשמי – שאנשי המפלגה של מובארק שבית משפט פירק אותה ואשר הן טבולים בשחיתות כלכלית, מוסרית ושלטונית, ינסו לקפוץ שוב אל מושבי הפרלמנט.

תגובתם לבחירות בתוניסיה שבהם זכתה המפלגה האסלאמית בחלק הארי של מושבי הפרלמנט, משקפת את גישתם לאסלאם הפוליטי גם במצרים (בסוגריים תוספות הבהרה שלי, מ"ק): "העם התוניסאי, אשר סבל ממתקפות של מערביזציה, מניסיונות למחוק את זהותו האסלאמית וכוונות לכפות עליו את החילוניות בדיכוי ובטרור, נשאר נאמן לזהותו האסלאמית שהיא עבורו האמונה, הציביליזציה והתרבות, וגילויי החילוניות שנכפו עליו אינם אלא כבלים על ידיו וציפוי פריך על מוחו, אשר הוא הסיר אותם בהזדמנות הראשונה שניתנה לו להביע את דעתו בחופשיות. התנועה האסלאמית התוניסאית, אשר חבריה הושלכו לבתי הכלא ולגלות במהלך 22 השנים האחרונות, חזרה לחיים אחרי המהפכה וראשיה הופתעו לגלות שהעם התוניסאי המוסלמי עדיין תומך בהם, ומפלגתם הצעירה אשר נוסדה חודשים ספורים לפני הבחירות זכתה בחלק הגדול ביותר של הקולות למרות תקופת הבחירות הקצרה. היא לא דרשה דחיית בחירות בטענה שהיא עדיין לא מאורגנת, וזאת בניגוד למתרחש אצלנו במצרים, שבה מפלגות (חילוניות) דורשות דחייה כי הן לא מוכנות עדיין. תוצאות הבחירות בתוניסיה מוכיחות שהעמים הערביים והאסלאמיים לא ויתרו מעולם על האסלאם, שכן הוא האמונה שלהם, הוא חייהם והוא טבוע בגנים שלהם. על כולם – במצרים ומחוצה לה – להפנים את העובדה הזו, לכבד את רצון העמים הללו ולהניח להם לחיות על פי האמונה שלהם, על פי השריעה שלהם, על פי ערכיהם ומורשתם (האסלאמית). הם יכולים, בעזרת אללה, להציג בפני העולם דוגמה לציוויליזציה שלמה, מאוזנת ואנושית, המחברת את הרוח עם התבונה ומביאה את האדם אל האושר בעולם הזה ובעולם הבא. על אנשי המערב לחדול ולהפיץ את סיסמאותיהם התוקפניות הבנויות על מאבק התרבויות ולאמץ את סיסמת שיתוף הפעולה בין התרבויות.

שמחנו על ההכרזה של אחינו בלוב על שחרורה המלא של ארצם לאחר חיסול המשטר הפושע והדיקטטורי וההתפטרות מראשי המשטר ומזנבותיו. עם שאנו מברכים אותם על ההישג הזה, עלינו להזכיר להם שהעתיד קשה, גדול וחשוב, ומתבטא באחדות פטריוטית, בהשכנת שלום בין כל השבטים, הערים והקבוצות, בהקמת מוסדות המדינה, בניסוח חוקה מודרנית, סילוק שאריות ההרס והחורבן, ובניית העתיד בכל המישורים תוך שמירה על האינטרס הכללי, לא הפרטי, אהבה בין האנשים, כיבוד העקרונות והערכים האסלאמיים והדמוקרטיים, הקפדה על העצמאות (ממדינות נאט"ו), שמירה על אוצרות המדינה, ושימוש בהם לטובת כל בני החברה הלובית. כמו כן, אנו קוראים לאחינו בלוב ללמוד מהניסיון ולא להניח לדיקטטור עריץ, יהיה מי שיהיה, להשתלט על חייהם ולדכא את רצונותיהם, גם במחיר גבוה. עליהם לטפל היטב באחיהם הפצועים (מהמלחמה נגד קד'אפי) ובמשפחות החללים אשר אנחנו מתפללים שאללה יקבל אותם ברחמיו וישכן אותם בגן עדן עם הצדיקים והנביאים.

במישור הבינלאומי: הנשיא האמריקני ברק אובמה הודיע על סיום המלחמה בעיראק והסגת הכוחות האמריקניים ממדינה זו בתום השנה הנוכחית. החלטה זו באה בעקבות וויכוח ארוך ומו"מ מייגע שתכליתו הייתה להשאיר נוכחות אמריקנית בעיראק לתמיד, בצל השינויים העמוקים המתרחשים במדינות הערביות. "האחים המוסלמים" סבורים שהחלטת הנסיגה, גם אם הגיעה מאוחר מידי, משקפת שתי אמיתות: האחת – המלחמות אינן פותרות את הבעיות בין מדינות (רמז לאיראן) ובין תרבויות, והחלטת הנסיגה מבטאת את כשלון רעיון מאבק התרבויות ונקיטת המלחמה כדרך ליישוב מחלוקות וסכסוכים. השנייה – מכיוון שהמחלוקת קיימת כתכונה קיומית שאללה טבע באדם, על המדינות והממשלות להקים מערכת צודקת (לא האו"ם הנשלט על ידי המערב) שתארגן את היחסים ביניהן ללא משוא פנים לצד אחד (המערב) על חשבון צד אחר (איראן ומדינות ערב והאסלאם האחרות). העתיד חייב להיות מושתת על כיבוד הדדי והבנה בנוגע לסוגיות ואינטרסים הקשורים לשלום, לביטחון ולעניינים הכלכליים.

עד כאן המסמך ש"האחים המוסלמים" פרסמו לפני מספר ימים. בולטת היעדרות ההתייחסות לישראל ולהסכם השלום עמה, בשל כמה סיבות אפשריות: א. תוצאות הבחירות במצרים עדיין אינן ידועות ולכן אולי לא יהיה לאחים רוב בפרלמנט לבטל את ההכרה בישראל ואת השלום עמה. ב. "האחים" יודעים שביטול הסכם השלום עם ישראל יעורר חששות כבדים בעולם לגבי היציבות במצרים, וחששות אלה עלולים להרתיע משקיעים מלהשקיע בכלכלה המצרית. בעקבות המהפכה, נעלמו כמעט לחלוטין ההשקעות הזרות במצרים, ואם ברצון "האחים" להחזיר את כלכלת מצרים המשותקת לפעילות, עליהם להימנע מערעור היציבות עם ישראל. האבטלה במצרים כיום עומדת על כמעט חמישים (!) אחוזים, ו"האחים" יודעים שאם הם יקבלו את הגה ההובלה, מהר מאוד יראה העם המצרי אותם כאחראים למצב הכלכלי הגרוע, או לפחות כאחראים על התמשכותו גם אם לא על יצירתו. לכן הם מודעים לחובתם להתניע את הכלכלה מייד אחרי הבחירות, וביטול הסכם השלום איננו תורם להצלחת משימה זו.

מנגד גורמים חילוניים חוששים שדוברי האסלאם הרדיקלי, אפילו בגרסה "המרוככת" שלהם נוסח "האחים המוסלמים" ישתלטו על מצרים ויטילו עליה את שלטון ההלכה. ד"ר יוסף אלקרדאוי, הדובר הבולט ביותר כיום של האסלאם הפוליטי מואשם על ידי החילונים במצרים במשיכת המדינה לכיוון החלת השריעה, שבה יאבדו עשרה מיליוני קופטים את זכויותיהם, שבה נשים יחויבו להישאר בבית כי "החיג'אב הטוב ביותר של האישה הוא ביתה" (אימרה של הנביא מחמד), ובשלב הבא יקטעו ידי גנבים וייסקלו מנאפים. הדוגמאות העומדות בפני החילונים לשלטון אסלאמי הן אפגניסטן של הטאלבאן, ואיראן של האייתוללות. הם לא רוצים לחיות בשום גרסה של האסלאם הפוליטי, ותחושתם היא של "עכשיו או אף פעם לא": אם הם ייכשלו בימים אלה בהצבת שלטון דמוקרטי, לא אסלאמי, הם יוכרחו להגר ממצרים כמו שמיליוני קופטים עשו עד היום בגלל האסלאמיזם ההולך ומשתלט על הרחוב המצרי בעשורים האחרונים.

מצרים נכנסת בימים אלה לתוך מנהרה אפלה עם אור בקצה שלה, אך לא ברור מהו האור הזה: האם זה אור של רווחה ופיתוח או שמא זו רכבת המתקרבת במהירות...