Debriefing.org
Google
Administration
Accueil
Tous les articles
Imprimer
Envoyer
S’inscrire
Nous contacter

Informations, documents, analysesDebriefing.org
Non attribué

2011 : l'année de l'hiver arabe, par Mordechai Kedar
04/01/2012

 

4 janvier 2012

Traduction de l'hébreu (voir texte original en Annexe) par Danilette et Menahem Macina.



Que s'est-il passé cette année ?

Cette année, six pays arabes ont connu des secousses sévères qui ont réussi à faire tomber des dirigeants ou à les menacer sérieusement. Le processus a débuté fin 2010 et se poursuit jusqu'à ce jour.


Premier pays : la Tunisie

Au début de 2011, une vague d'optimisme a balayé le monde arabe, et le sentiment d'être à l'aube d'une ère nouvelle s'est fait jour au sein de la sphère publique, populaire, intellectuelle et médiatique. La Tunisie, qui ne fait habituellement pas les gros titres des journaux, s'est trouvée dans la tourmente à la suite de l'événement tragique qui s'est produit le 17 décembre 2010, quand Mohamed Bouazizi, un jeune chômeur titulaire d'un cursus universitaire, obligé de subvenir à ses besoins en vendant des légumes sur le marché de la ville de Sidi Bou Zid, s'est immolé en raison d'une altercation avec une femme policier qui l'a giflé. Quand il a voulu se plaindre à la police auprès de ses supérieurs hiérarchiques, elle lui a crié avec mépris : « Dégage ! ».

Cet événement s'est transformé en manifestation locale qui a été dispersée violemment, selon les méthodes policières habituelles ; mais une vague de colère s'est emparée d'une foule de Tunisiens qui est descendue dans les rues aux cris de « Dégage ! » contre le président corrompu Zine el Abidine Ben Ali, qui a gouverné la Tunisie d'une main de fer pendant 23 ans, en remportant toujours les élections avec une majorité de plus de 90 %. Ben Ali a lutté pendant un mois pour conserver son poste au prix de centaines de morts, mais le 14 janvier, il a été contraint de fuir vers l'Arabie Saoudite ; le monde arabe tout entier a acclamé les Tunisiens comme le premier peuple arabe à s'être débarrassé d'un dictateur, et ce pour la première fois dans l'histoire arabe moderne. Dans les semaines qui ont suivi le suicide de Bouazizi, trente-sept autres personnes dans le monde arabe et musulman se sont immolées pour protester contre la situation politique, sociale et économique de leur pays. Les élections qui ont eu lieu en Tunisie en octobre 2011 ont amené au pouvoir le mouvement islamique Ennahda avec plus de 40 % des sièges au Parlement, et la nouvelle Tunisie, dont le taux de chômage dépasse les 20 %, cherche sa voie entre l'Islam et la modernité.

En février, tous ceux qui ont observé l'héroïsme, le courage et la détermination des Tunisiens se sont demandé qui serait le prochain sur la liste, parce qu'il était clair que le président tunisien, sa femme et ses proches n'étaient pas les seuls dirigeants corrompus à gouverner avec cruauté et sans une once de légitimité.


Deuxième pays : l'Égypte

Les Égyptiens étaient les suivants sur la liste : le 25 janvier 2011, des milliers de jeunes laïques égyptiens, jeunes gens et jeunes filles ensemble, sont descendus sur la place Al Tahrir [place de la libération (du joug des Anglais)], ils ont manifesté avec le slogan « Dégage ! » et ont réussi à pousser le ministre de la Défense, Mohammed Hussein Tantawi, à dire lui-même à Moubarak : « Dégage ! », ce qui l'a contraint à démissionner le 11 février. L'armée a gelé la constitution et a donné six mois au gouvernement – jusqu'au mois d'août 2011 – pour stabiliser le pays et transmettre le gouvernement aux mains d'un organe civil élu ; mais cette période de six mois n'a jamais pris fin. L'armée a nommé un gouvernement d'experts chargé d'élaborer un « plan d'éducation » à la démocratie au moyen d'élections parlementaires et présidentielles. Ce processus électoral est censé prendre fin en juin 2012 et jusque-là, l'armée gouverne durement pour s'assurer que la constitution lui conservera ses prérogatives et ne l'assujettira pas à l'organe civil. Mais le résultat prévisible s'est produit lorsque la tenue d'élections libres et relativement honnêtes a donné naissance à ce que beaucoup avaient anticipé : la montée des Frères Musulmans, ceux que Moubarak avait toujours réussi à évincer du scrutin pour les éloigner du pouvoir. La vraie surprise de ces élections, est le score des salafistes, des zélotes fanatiques qui veulent ramener la société égyptienne musulmane au VIIe siècle, avec le style de vie spécifique des maîtres du début de l'Islam. Ils ont obtenu à peu près un tiers des sièges au Parlement, alors que c'était la première fois que leur nom était mis sur le devant de la scène publique. Incontestablement, l'avenir de l'Égypte s'éloigne beaucoup des espoirs exprimés au mois de janvier par les jeunes de la place Al Tahrir.

En 2011, le tourisme a disparu et les investissements étrangers en Égypte ont complètement cessé. Le chômage a augmenté et des dizaines de millions d'Égyptiens n'ont plus de quoi manger. Cette situation est explosive et la tension est palpable dans les manifestations et dans la répression violente à laquelle recourt l'armée pour les disperser.

La crise économique en Égypte va pousser de nombreux Africains qui se trouvent actuellement en Égypte à traverser le Sinaï en direction d'Israël.


Troisième pays : la Syrie

Le 26 janvier, un jour après l'Égypte, des manifestations ont commencé en Syrie. Y participaient, dans la première phase, les gens qui sortaient des mosquées après la prière du vendredi pour des manifestations spontanées, dispersées avec la violence caractéristique du gouvernement. Les funérailles des personnes tuées avaient lieu le lendemain samedi, et elles se transformaient en manifestations de protestation, elles aussi dispersées par la force. La situation se calmait durant la semaine, mais elle dégénérait à nouveau le vendredi, et ainsi de suite. Durant la première phase, les manifestations se sont concentrées dans la ville-frontière du sud, Deraa, une ville dont les habitants bédouins ont des liens avec leurs frères de Jordanie et reçoivent d'eux des fusils pour se défendre contre les chars et les véhicules blindés d'Assad. Des centaines d'habitants de Deraa et des environs ont été tués, mais les manifestations se sont amplifiées et étendues aux villes frontalières du nord : Idlib, Jisr, Ash, Shughur, et à l'ouest, Maarat Alnoman, qui est proche de Ebla. Par la suite, les manifestations se sont propagées aussi aux villes secondaires, Homs, Lattaquié, Deir az Zour, et se sont propagées dans les villes de province entourant la capitale Damas.

Des milliers de réfugiés syriens ont fui vers le Liban et la Turquie, qui observe avec une grande inquiétude ce qui se passe dans l'arrière-cour de son voisin du sud, et ce pour plusieurs raisons :

a) Le gouvernement turc musulman ne peut pas regarder avec indifférence comment les alaouites qui, selon l'Islam, sont des infidèles, massacrent des Musulmans.

b) Le chaos syrien risque de faire éclater le pays et la Turquie devra faire face à un État kurde supplémentaire, cette fois sur les ruines de la Syrie, en plus du problème kurde qui a éclos en Irak.

c) Au cours des derniers mois, il y a eu en Turquie plusieurs cas de Musulmans qui ont tué des alaouites pour se venger de ce que les alaouites font aux Musulmans en Syrie. Erdogan ne veut pas d'un conflit intérieur religieux entre Musulmans et alaouites, en plus du conflit intérieur ethnique entre les Turcs et les Kurdes.

Pour « convaincre » Assad d'arrêter de massacrer ses citoyens musulmans, la Turquie a concentré des forces armées sur sa frontière-sud avec la Syrie, mais l'Iran s'est réveillé et a commencé à menacer la Turquie d'une attaque si elle osait se mêler de ce qui se passe en Syrie. Cette menace a apparemment été efficace et, jusqu'à ce jour, les Turcs n'ont pas encore fait à Assad ce dont ils ont tellement envie.

Entre temps, la Ligue arabe s'en est mêlée et, au mois de septembre, elle a commencé à menacer Assad de se tourner vers l'ONU, avec une allusion claire à une intervention étrangère en Libye. Trois mois d'effusion de sang ont passé avant que la ligue Arabe ne trouve une formule pour envoyer des observateurs en Syrie, alors qu'il est probable qu'elle n'ait pas les moyens réels de faire la paix entre Assad et ses adversaires.

Fin décembre, le nombre de victimes connues frôlait les 6 000, et il faut ajouter à ce chiffre 60 000 prisonniers dont on ignore le sort.

Le monde doit surveiller d'un œil très attentif les entrepôts militaires syriens pour que les armes, principalement chimiques et biologiques, ne finissent pas entre les mains d'organisations terroristes comme le Hezbollah, le Hamas et le Jihad islamique.


Quatrième pays : le Yémen

Le 27 janvier, deux jours après l'Égypte et un jour après la Syrie, de grandes manifestations ont éclaté contre le président Ali Abdallah Saleh, qui a régné sur le Yémen durant 33 ans et imposé les membres de sa tribu à tous les postes-clé de décision du pays. L'armée s'est scindée entre unités fidèles au président et unités qui s'opposent à lui, sans en arriver au point de se combattre. Durant toute l'année, le Yémen a vu se dérouler une longue série de manifestations que le gouvernement a tenté de disperser par la violence, et des centaines de personnes ont perdu la vie. Au début du mois de juin, le palais de Saleh a été la cible de missiles, et le président, brûlé modérément, a dû être soigné pendant quatre mois en Arabie Saoudite. Durant cette période, le pays s'est un peu calmé mais les flammes sont revenues dans les rues des villes avec le retour de Saleh au Yémen à la fin du mois de septembre.

La principale opposition à Saleh se trouve dans le sud du pays, dans les villes de Taez, Abb et Aden, et de nombreuses tribus du sud demandent à recouvrer l'indépendance qui existait au Sud-Yémen il y a vingt ans.

Le groupe des pays du Golfe est intervenu et a proposé un compromis qui a permis à Saleh de se retirer du pouvoir sans être jugé pour crimes contre ses propres citoyens.

Le 21 octobre, le Conseil de Sécurité de l'ONU avait exigé la démission de Saleh, et le 23 novembre, il a transféré ses pouvoirs à son adjoint, mais le calme n'est pas revenu. Le sud continue à réclamer l'indépendance, et la bande de Saada, située au nord, est aux mains d'un groupe chiite lié à l'Iran, et demande à se séparer du pays. De nombreux membres de la tribu de Saleh continuent à contrôler des unités militaires et des secteurs du gouvernement, il est donc très probable que le désordre civil va se poursuivre.


Cinquième pays : le Bahreïn

Trois jours après la démission de Moubarak, le 14 février, des manifestations ont débuté sur l'île de Bahreïn, proche des rives de l'Arabie Saoudite. Cette île est peuplée d'une majorité de chiites qui parlent persan et sont dominés par une minorité d'Arabes sunnites : la tribu Al-Khalifa, qui a émigré de la partie continentale de l'Arabie sur l'île de Bahreïn il y a 200 ans et la contrôle jusqu'à ce jour grâce aux Britanniques, aux Américains et aux Saoudiens. Une série de manifestations ont eu lieu sur la place centrale de la capitale Manama, la « Place de la Perle » ; les manifestants, qui campaient dans des tentes, ont été violemment dispersés ; mais le changement fondamental est intervenu quand l'armée saoudienne, à l'invitation du roi, a envahi Bahreïn à la mi-mars et plus tard conquis le pays en agissant selon ses intérêts. La révolution à Bahreïn a échoué, mais la tension entre la majorité chiite et la minorité sunnite qui la domine persiste, et, de temps en temps, une manifestation éclate dans les rues.

Il faut souligner qu'il existe un autre acteur caché qui agit dans ce contexte : l'Iran, qui affirme qu'historiquement, l'île de Bahreïn lui appartient, et qu'en raison du fait que la majorité de la population est chiite, il est responsable de son bien-être et de sa sécurité. Ces revendications inquiètent beaucoup l'Arabie Saoudite, la grande rivale de l'Iran, car l'île de Bahreïn ne se trouve qu'à 28 km des côtes saoudiennes, et si elle tombait aux mains des Iraniens, ceux-ci auraient les moyens de contrôler la côte saoudienne et les nombreuses ressources pétrolières du Bahreïn et de l'Arabie Saoudite. Un autre facteur important est à souligner : c'est sur l'île de Bahreïn qu'est situé le port principal des forces américaines dans le Golfe, d'où son importance stratégique pour l'ensemble des forces occidentales se trouvant dans le Golfe face à l'Iran. C'est ce qui explique le consensus international à ce sujet et la grande colère iranienne suite à la capture de Bahreïn par les Saoudiens.


Sixième pays : la Libye

Quatre jours après la démission de Moubarak, le 15 février, ont commencé des manifestations contre Kadhafi, qui a réagi avec une grande cruauté en tuant des milliers de civils. L'armée s'est rapidement désintégrée à cause de sa structure tribale, et des unités entières équipées et armées lourdement ont retourné contre Kadhafi leurs canons et leurs chars. Le monde a hésité, bégayé, condamné, et finalement est intervenu par des attaques aériennes contre les forces armées libyennes, à savoir les tribus qui restaient fidèles à Kadhafi. La région de la Cyrénaïque, avec sa capitale Benghazi, a été au centre de la rébellion contre Kadhafi, des critères ethniques sont intervenus quand des tribus berbères ont rejoint le combat contre l'armée libyenne. Kadhafi a été aidé par des mercenaires africains du Tchad et du Niger et aussi par des soldats syriens qu'Assad lui avait envoyés pour l'aider à combattre. Mais tout cela n'a pas fait le poids face à la machine de guerre européenne, qui a profité d'une décision du Conseil de sécurité appelant à protéger les civils libyens, pour essayer de viser Kadhafi personnellement. Le dirigeant libyen a réussi à survivre jusqu'au 20 octobre, lorsque les rebelles l'ont capturé et exécuté, après lui avoir infligé des sévices très humiliants.

Après lui, ses fils ont également été capturés et le pouvoir est passé aux mains d'une coalition de tribus qui gèrent le pays par la force, mais se disputent entre elles, depuis l'élimination de Kadhafi, pour le partage du pouvoir. Les armes provenant des entrepôts de l'armée, notamment des missiles antiaériens ont été dispersés à travers le Moyen-Orient et une partie d'entre elles est arrivée à Gaza.

Il est important de noter que depuis le début de l'année, il y a eu des manifestations de masse dans d'autres Etats de la région – Algérie, Maroc, Jordanie, Irak, et aussi en Iran, qui n'est pas un pays arabe –, mais elles ont été traitées avec des moyens policiers adéquats, et ces Etats fonctionnent encore comme ils ont fonctionné jusqu'en 2011. Au Maroc, le roi a introduit des changements dans la Constitution, et aujourd'hui, il y a dans le royaume de larges marges d'action politique légitime.


Les germes du désastre

Ces évolutions au Moyen-Orient se sont déjà produites au cours de la décennie précédente : en avril 2003, une coalition internationale dirigée par les Etats-Unis a fait tomber le dirigeant irakien Saddam Hussein, et, depuis la chute de son pouvoir, une grande question est apparue dans les conversations du public arabe : pourquoi nous, nation arabe, avons-nous besoin de forces étrangères pour nous débarrasser des dictateurs ? Pourquoi ne faisons-nous pas ce que fait toute société soumise à l'oppression ? Pourquoi les foules ukrainiennes, tchèques et roumaines sont-elles descendues dans les rues pour se saisir de leur indépendance, tandis que nous nous comportons comme des moutons dociles ? Depuis 2003, ces questions ont taraudé l'espace médiatique arabe et enflammé la volonté de se libérer de ces dirigeants.

Une deuxième évolution s'est produite en janvier 2006, quand le mouvement Hamas a obtenu la majorité des sièges à l'Assemblée législative palestinienne, lors des premières élections auxquelles il participait. Le round suivant s'est produit en juin 2007, quand le Hamas s'est emparé de Gaza par la force des armes, après avoir liquidé les services de sécurité de l'Autorité Palestinienne, tué et blessé beaucoup de ses membres et les avoir contraints à fuir en Judée-Samarie. Cela a constitué un exemple vivant pour le mouvement civil, islamiste, produit des « Frères Musulmans », qui s'est emparé de ce territoire et y a établi un pouvoir stable. Le Hamas a ainsi créé un modèle à imiter, qui en encourage beaucoup dans le monde arabe à lui emboîter le pas.


L'Islam devient central

Cette année, dans nombre de pays, des mouvements islamiques ont acquis un statut politique qu'ils n'avaient pas dans le passé : en Tunisie, le parti islamique a obtenu 41% des sièges au Parlement ; au Maroc, le parti islamique a conquis la majorité parlementaire ; et en Égypte se profile une victoire historique des partis religieux qui obtiendront quelque 70% des sièges au Parlement égyptien. En Libye, le président de l'Assemblée nationale au pouvoir a proclamé que la Libye serait un Etat islamique et que la Sharia serait le fondement de la législation. Et de fait, le nouveau pouvoir libyen a annulé l'interdiction de la polygamie, imposée par Kadhafi. A ces pays il faut ajouter la bande de Gaza, qui fonctionne comme un Etat islamique depuis 2007, avec l'appui massif de l'Iran.

L'Islam arrive au pouvoir par des moyens démocratiques, malgré le fait que la démocratie n'est pas une forme de pouvoir qui s'intègre de manière naturelle à l'Islam, car la tradition islamique n'accepte pas aisément certaines composantes importantes de la démocratie, comme l'égalité entre hommes et femmes, les droits des minorités religieuses, la liberté d'expression, l'autorité de la loi, la séparation des pouvoirs, la liberté religieuse et de culte, et l'alternance du pouvoir par voie d'élections. Nous ne sommes pas encore parvenus à la situation où un parti islamique perdrait la majorité électorale, aussi est-il difficile de prévoir comment se comportera un parti de cette nature s'il perd les élections : renoncera-t-il au pouvoir, ou s'y accrochera-t-il pour toujours ?

Dans ce contexte d'Islam politique, il est important de se souvenir de l'Iran, qui a initié la « révolution islamique » au début de 1979, et du Hezbollah qui, dans son sillage, s'est emparé du Liban par un processus qui est encore en cours.

Certains chercheurs dans le monde affirment que les « Frères Musulmans », sont en fait des pragmatiques, modérés, ouverts à la modernité dans ses nombreuses composantes culturelles et politiques, et donc qu'il n'y a aucune raison de s'alarmer de la vague islamiste qui déferle sur le monde arabe. A l'inverse, il y a un groupe de chercheurs qui affirment que les « Frères Musulmans » peuvent sans doute être pragmatiques, mais qu'ils ne prennent pas de mesures contre les groupes qui sont beaucoup plus radicaux qu'eux, et leur permettent d'agir pratiquement en toute liberté contre les « ennemis de l'Islam ». Ces chercheurs rappellent que des organisations terroristes islamiques apparues en divers endroits, sont issues d'une plateforme idéologique de type « Frères Musulmans ».

Pour jauger les mouvements de l'Islam politique qui parviennent au pouvoir, il ne faut pas se concentrer sur les slogans mais sur les actes. Se comporteront-ils de manière décente envers la population et ses besoins ? Respecteront-ils les engagements internationaux hérités du pouvoir précédent ? S'agissant de l'Égypte, le pouvoir à venir respectera-t-il l'accord de paix avec Israël ?

Un problème supplémentaire, qui découle de la victoire de l'islam politique, a trait à l'avenir des mouvements modernistes libéraux et laïques dans le monde arabe : la victoire de l'Islam les démoralisera-t-elle, leur causera-t-elle un sentiment d'échec et de désespoir, ou bien constituera-t-elle pour eux un défi qui les poussera à intensifier leur activité pour le surmonter, à s'organiser et à s'améliorer pour gagner, le jour venu, la confiance du public ?

Ces questions et d'autres, qui sont liées à l'Islam politique, se clarifieront dans les quelques années à venir.


Réveil du tribalisme

Dans nombre de pays dont la société a encore des caractéristiques traditionnelles, le tribalisme, profondément ancré dans la culture moyen-orientale, joue un rôle-clé. Les problèmes politiques de l'Irak, de la Libye, du Yémen, du Soudan et de l'Autorité Palestinienne, constituent une expression politique des divisions tribales, ethniques, religieuses et communautaires, qui caractérisent les sociétés du Moyen-Orient. Il s'avère que la politique du bloc arabe classique, qui a essayé de fonder sa légitimité sur la conscience nationale commune à l'ensemble des citoyens du pays, n'a pas réussi à s'implanter dans les cœurs de la population et à en déraciner la fidélité traditionnelle à la tribu, à l'unité ethnique (exemples : les Kurdes, les Turkmènes, les Arméniens), à l'environnement religieux (Musulmans, chrétiens, zoroastriens, et autres), ou communautaire (sunnites, chiites).

En toile de fond se manifestent toujours davantage des tendances à la division entre pays appartenant aux blocs créés par le colonialisme, en même temps que se créent des pays sur une base homogène : le Soudan s'est déjà divisé en deux Etats en juillet 2011, et l'on peut supposer que ses deux parties (Darfour et Kordofan) continueront à revendiquer leur indépendance et donc à diviser le Soudan (du nord, arabo-islamique) en entités tribales.

L'Irak est déjà, dans les faits, scindé en deux Etats : le Kurdistan et l'Irak. La partie autonome kurde bénéficie d'un Etat et d'un Parlement qui lui sont propres, ainsi que d'une longue série d'attributs de pouvoir indépendant : une armée puissante, une police efficace, une législation, un système judiciaire, une administration et une économie propres. Ces derniers mois, en raison de dysfonctionnements du gouvernement de Bagdad, une partie des zones (= les tribus) de l'Irak arabe, se sont proclamées « Région », c'est-à-dire, une entité qui gère elle-même son existence, avec une large autonomie, une sorte d' « Etat » (comme le New-Jersey et l'Utah aux Etats-Unis).

En Libye, les tribus ont réussi à chasser Kadhafi, et à présent, elles se battent entre elles pour le partage du pouvoir.

Au Yémen, les grandes manifestations qui ont lieu dans les villes du sud – Aden, Taaz, Ab – se déroulent sur fond de slogans exprimant l'exigence publique d'un démantèlement du Yémen et de remise en vigueur de l'indépendance qui fut celle du Sud-Yémen jusqu'à il y a vingt ans.

L'Autorité Palestinienne est divisée, sur les plans culturel et politique, entre Gaza et quelque chose qui naîtra peut-être dans l'avenir en Judée-Samarie.

En Syrie également, en raison de la vaste révolte contre le pouvoir d'Assad, des signes indiquent que le pays va éclater en plusieurs parties homogènes.

 

La presse moderne

On ne peut négliger le rôle qu'a joué la diffusion médiatique par satellite dans les changements qui ont eu lieu l'année dernière. La chaîne Al-Jazeera a répandu le feu de la révolution de place en place, et ce après quinze ans d'incitation sauvage et brutale contre les souverains arabes, contre les Etats-Unis et Israël, en particulier, et contre la culture occidentale, en général.

Les masses opprimées étaient dans l'impossibilité d'organiser des manifestations par voie de presse, de radio ou de télévision dans leurs pays ; et c'est là que les sites de presse et les réseaux sociaux ont joué – et jouent toujours – un rôle central par le truchement duquel les « jeunes de la Révolution » de partout ont réussi à s'organiser pour mener des actions de masse contre le pouvoir.

Les sites de diffusion de vidéos comme YouTube ont aidé les révolutionnaires à porter à la connaissance du monde les mesures de répression mises en œuvre contre les manifestants. La chose est particulièrement manifeste en Syrie et en Égypte, où les affrontements qui se déroulent entre les civils et l'armée sont diffusés presque en direct, de même que les opérations de répression menées par le pouvoir. Le dirigeant arabe moderne ne peut plus dissimuler ses actes aux yeux du monde. Il est à découvert et donc également vulnérable, car l'opinion publique mondiale, qui voit le sang répandu dans les rues, pousse les politiques à l'action.


La Ligue arabe

Au cours de la première décennie de ce siècle et spécialement en raison de l'inertie arabe à l'égard d'Israël durant la seconde Intifada, nombreux furent ceux qui épanchèrent leur amertume envers la Ligue arabe ; au point qu'un des journalistes les plus en vue en Égypte la traita de « cadavre conservé au réfrigérateur, et pour lequel personne n'a le courage de délivrer un certificat de décès ». La Ligue a échoué dans ses tentatives de faire sortir du Koweit l'Irak de Saddam, en 1990 ; elle n'a pas réussi à convaincre la Syrie de cesser de soutenir l'Iran contre l'Irak, au cours des années de la guerre Iran-Irak (1980-1988) ; elle n'est pas parvenue à faire cesser le génocide perpétré au Darfour par le pouvoir central soudanais, et elle a échoué à représenter le bloc arabe sur la scène internationale.

La faiblesse de la Ligue a permis la création d'autres organisations multinationales dans le monde arabe : Le Conseil de la Coopération dans le Golfe, l'Organisation des pays d'Afrique du Nord, et d'autres.

Au cours de l'année écoulée, la Ligue a bénéficié d'une « respiration artificielle » de la part de l'Europe, grâce au poids que l'OTAN a donné à sa démarche auprès du Conseil de Sécurité de l'ONU pour lui demander de défendre les citoyens de Libye contre les mesures de répression du pouvoir. L'OTAN a traduit cette demande par une guerre totale contre Kadhafi, causant ainsi sa chute.

Ces jours-ci, il y a des tentatives de réitérer ce scénario concernant la Syrie : une démarche de la Ligue arabe auprès du Conseil de Sécurité donnerait un blanc-seing international à une intervention étrangère en Syrie, et c'est ainsi que, dans les faits, la faiblesse de la Ligue – qui ne peut absolument rien faire de concret contre un dirigeant arabe qui massacre ses citoyens –, lui permet de s'adresser à des organismes internationaux puissants pour faire en sorte qu'ils combattent les dictateurs arabes assoiffés de sang.

 

Le Qatar, force montante

On ne peut passer sous silence le rôle central qu'a joué l'émirat du Qatar dans la dernière décennie, et particulièrement l'an dernier. Par le truchement de la chaîne [satellitaire] Al-Jazeera, qu'il gère, le Qatar a réussi à détruire le pouvoir de Ben Ali en Tunisie, de Moubarak en Égypte, de Kadhafi en Libye, de Saleh au Yémen, d'Assad en Syrie, et de nombreux autres dirigeants de pays arabes. Al-Jazeera a mené contre eux un « djihad médiatique » sans que personne ne montre du doigt le Qatar ; du coup, l'émir du Qatar est devenu l'homme le plus puissant du monde arabe, principalement pour cette raison.

Au cours de l'année écoulée, le Qatar a aussi été impliqué dans une attaque militaire contre Kadhafi, quand des avions de l'armée de l'air qatarie ont bombardé des objectifs militaires libyens et acheminé des armes et des munitions aux rebelles anti-Kadhafi. Le Qatar participe, avec la Turquie, à l'entraînement de soldats syriens qui ont déserté l'armée, et à leur rapatriement en Syrie pour y combattre l'armée régulière et le gouvernement d'Assad.

Le Qatar héberge sur son territoire la principale base aérienne des Etats-Unis dans le Golfe, et chacun sait que toute opération américaine contre l'Iran partira également de cette base, qui se trouve à cinq minutes de vol des côtes iraniennes.

L'émir du Qatar et son ministre des Affaires étrangères mènent, depuis ces deux derniers mois, une campagne de pression sur Assad, accompagnée de menaces claires de s'adresser à l'ONU et au Conseil de Sécurité, s'il continue à tuer ses citoyens. Les attaques contre le Qatar dans les médias syriens expriment bien la colère officielle syrienne envers le petit émirat qui se conduit comme une puissance.

 

L'Iran

L'année dernière, l'Iran a observé avec grande inquiétude ce qui se passe dans le monde arabe. Le pouvoir se délite en Syrie, et si Assad tombe, l'Iran perdra sa base dans ce pays. Le Hamas s'est transformé en un mouvement gouvernemental et a suspendu [momentanément] le djihad contre Israël ; et même le Hezbollah se heurte à une opposition intérieure libanaise qui va croissant, à mesure que la situation d'Assad se dégrade.

L'Iran est aujourd'hui en passe de prendre l'Irak sous l'aile de son hégémonie, et le retrait américain d'Irak en décembre a accéléré ce processus. Le retour possible de l'Irak sur le front oriental doit être pris en compte par Israël pour tout ce qui est lié à l'avenir de la Vallée du Jourdain.

L'Iran persiste dans son projet nucléaire et le traduit en puissance militaire, pour dissuader tous ceux qui trament des projets hostiles contre le pouvoir des ayatollahs, et pour reconquérir l'hégémonie régionale. Il aspire à faire entrer le Golfe dans sa zone d'influence et à neutraliser la puissance turque et israélienne.

 

La Turquie

Durant la décennie précédente, la Turquie a fondé sa politique étrangère sur le principe « zéro conflit », mais elle est aujourd'hui environnée d'un certain nombre de conflits qui ne sont pas simples. Elle est impliquée en Syrie, menacée par l'Iran, en délicatesse avec Israël sur fond de différend en matière de navigation maritime et de gaz en mer Méditerranée ; elle est en relations tendues avec la France, en raison de la reconnaissance française du génocide arménien ; et elle a été en délicatesse avec les Etats-Unis et l'Europe en raison de son soutien à Kadhafi.

L'économie turque, en expansion rapide, est jusqu'à présent le tremplin principal de sa puissance politique, surtout du fait des problèmes économiques dans la zone-euro et aux Etats-Unis. Toutefois, une récession économique en Europe risque d'avoir des conséquences négatives pour la Turquie également, de causer le retour au pays de nombreux chômeurs turcs en provenance d'Allemagne, ce qui inquiète beaucoup ses dirigeants.

 

En conclusion

2011 a été une année agitée dans tout le Moyen-Orient. Ce dernier change rapidement d'aspect et s'enfonce dans un marécage de conflits internes dans les Etats qui le composent, avec une économie qui va de mal en pis et de nombreux espoirs qui volent en éclats au contact de la réalité, dure et problématique. Le « printemps arabe » s'avère de plus en plus être un « hiver islamique et tribal », et les prévisions des observateurs et des journalistes occidentaux qui avaient parlé de « démocratie dans le monde arabe », s'avèrent éloignées de l'amère réalité.

Dans ce paysage, Israël apparaît comme un îlot de bon sens, de stabilité et de prospérité. Nous devons nous préserver des vagues houleuses qui agitent le monde qui nous entoure.

 

Dr Mordechai Kedar

 

Annexe : Texte hébreu original

 

2011: שנת החורף של הערבים

 

מה קרה השנה?

השנה שש מדינות ערביות חוו זעזועים קשים שהביאו להסרת שליטים או לאיום רציני על שלטונם. התהליך החל בסוף 2010, ונמשך עד היום.

 

הראשונה: תוניסיה

בתחילת שנת 2011 גל של אופטימיות סחף את העולם הערבי, ותחושה של שחר של יום חדש החלה לפעם במרחב הציבורי, העממי, האינטלקטואלי והתקשורתי שלו. תוניסיה, מדינה שאיננה בדרך כלל במרכז החדשות, הייתה כמרקחה בעקבות אירוע טראגי שאירע ב-17 בדצמבר 2010, שבו שרף את עצמו למוות מוחמד בו עזיזי, אקדמאי מובטל שעסק למחייתו במכירת ירקות בשוק של עיירת שדה, סידי בו זיד, בגלל ויכוח עם שוטרת שסטרה בפניו. כאשר הוא רצה להתלונן עליה בפני הממונים עליה היא קראה לעברו בבוז: "הסתלק". האירוע התגלגל להפגנה מקומית שפוזרה באלימות אופיינית על ידי המשטרה, אך גל של זעם הוציא את המוני תוניסיה לרחובות בקריאה "הסתלק" נגד הנשיא המושחת, זין אלעאבדין בן עלי, ששלט על תוניסיה ביד ברזל 23 שנים ותמיד "זכה" ברוב של למעלה מתשעים אחוזים. כמעט חודש נלחם בן עלי על כסאו במחיר של מאות הרוגים, אך ב-14 בינואר הוא נאלץ לברוח לסעודיה, וכל העולם הערבי הריע לתוניסאים שבפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית המודרנית הוכיחו שעם ערבי מסוגל לסלק דיקטטור במו ידיו. בשבועות שלאחר התאבדותו של בועזיזי שרפו את עצמם עוד 37 (!) אנשים ברחבי העולם הערבי והאסלאמי כמחאה על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי במדינותיהם. הבחירות שהתקיימו בתוניסיה באוקטובר הביאו את התנועה האסלאמית, "אלנהדה", לשלטון עם יותר מארבעים אחוזים ממושבי הפרלמנט, ותוניסיה החדשה – עם עשרות אחוזים של אבטלה – מחפשת את דרכה בין האסלאם והמודרנה.

בפברואר, כל המרעים לגבורתם, לעוז רוחם ולנחישותם של התוניסאים שאלו מי יהיה הבא בתור, כי לכול היה ברור שנשיא תוניסיה, אשתו והמקורבים אליהם, לא היו המושחתים היחידים השולטים בעמיהם באכזריות וללא שמץ של לגיטימציה.

 

השניה: מצרים

המצרים היו הבאים בתור: ב-25 בינואר פרצו אלפי מצרים צעירים, חילונים חסרי מנוח, בנים ובנות יחדיו, לככר אלתחריר (=השחרור, מהבריטים) ובסדרה של הפגנות תחת הכותרת "הסתלק" הם הצליחו לגרום לשר ההגנה, מוחמד חוסין טנטאוי, לומר גם הוא למובארק: "הסתלק", והוא הסתלק ב-11 בפברואר. הצבא הקפיא את החוקה ונטל את השלטון לחצי שנה, עד אוגוסט, כדי לייצב את המדינה ולמסור את השלטון לידי מערכת אזרחית נבחרת, אך "חצי שנה" זו טרם הסתיימה. הצבא מינה ממשלת מומחים ובאמצעותה הוא מעביר את המדינה "סדרת חינוך" לדמוקרטיה באמצעות בחירות לפרלמנט ולנשיאות. בחירות אלו אמורות להסתיים ביוני 2012, ועד אז הצבא שולט ביד קשה, בין השאר כדי לוודא שהחוקה הבאה תשאיר אותו במעמדו מעל המערכת האזרחית ולא כפוף לה. אך התוצאה הצפויה מראש אירעה כאשר הבחירות החופשיות וההגונות (יחסית) הולידו את מה שרבים הזהירו מפניו: עליית "האחים המוסלמים", אלה שמובארק תמיד ידע איך לזייף את הבחירות כדי שהם לא יוכלו לגעת בשלטון אפילו במקל. ההפתעה האמיתית של הבחירות היא הסלפים, אותם קנאים פנאטיים, השואפים להחזיר את החברה המוסלמית המצרית למאה השביעית, אל אופי החיים המיוחד של ראשית צמיחת האסלאם. הם, שזו הייתה הפעם הראשונה ששמם עלה על הבימה הציבורית, זכו בכשליש ממושבי הפרלמנט. ללא ספק, מצרים עתידה למצוא את עצמה הרחק מאוד מתקוותיהם של צעירי ככר אלתחריר של ינואר.

ב-2011 התיירות נעלמה וההשקעות הזרות במצרים הופסקו לחלוטין. האבטלה גואה ועשרות מיליוני מצרים רעבים ללחם. המצב הזה נפיץ והלחץ ניכר בהפגנות ובאלימות שהצבא מפעיל בפיזורן.

המשבר הכלכלי במצרים ידחף אפריקנים רבים הנמצאים במצרים לעבור את סיני אל ישראל.

 

השלישית: סוריה

ב-26 בינואר, יום אחרי מצרים, החלו ההפגנות בסוריה. בשלב הראשון היו אלו המתפללים במסגדים שיצאו אחרי תפילות יום השישי להפגנות מאולתרות, שפוזרו על ידי השלטון באלימות אופיינית. הלוויות ההרוגים התקיימו למחרת, בשבת, וגם הן הפכו להפגנות מחאה שפוזרו בכוח. העניינים נרגעו במהלך השבוע אך פרצו מחדש ביום שישי וחוזר חלילה. בשלב הראשון התמקדו ההפגנות בעיר הגבול הדרומית דרעא, עיר שתושביה הבדווים קשורים לאחיהם בירדן ומהם הם מקבלים את הנשק הקל כדי להתגונן מפני הטנקים והמשוריינים של אסד. מאות מבני דרעא וסביבתה נהרגו, אך ההפגנות התגברו והתפשטו לערי הספר הצפוני, אדלבּ, ג'סר אלשוע'ור ומערת אלנעמאן הקרובות לחלבּ. בהמשך הגיעו ההפגנות גם לערים המשניות – חומץ, לאד'קיה, דיר א-זור – והתפשטו לעבר ערי השדה המקיפות את הבירה דמשק.

אלפי פליטים סורים נמלטו ללבנון ולתורכיה, אשר מביטה אל המתרחש בחצר האחורית של שכנתה הדרומית בדאגה רבה בגלל כמה סיבות: א. הממשל התורכי האסלאמי איננו יכול לראות בשוויון נפש איך עלווים – שעל פי האסלאם הם כופרים – טובחים במוסלמים. ב. הבלגן בסוריה עלול לפרק את המדינה, ותורכיה תמצא את עצמה מתמודדת עם מדינה כורדית נוספת, הפעם על חורבות סוריה, בנוסף לצרה הכורדית שצמחה בעיראק. ג. בחדשים האחרונים אירעו מספר מקרים בתורכיה שמוסלמים רצחו עלווים כנקמה על מה שעושים בסוריה העלווים למוסלמים. ארדוע'אן לא רוצה עימות פנימי דתי מוסלמי-עלווי, נוסף על העימות הפנימי האתני התורכי-כורדי.

כדי "לשכנע" את אסד לחדול לטבוח באזרחיו המוסלמים ריכזה תורכיה כוחות צבא על גבולה הדרומי עם סוריה, אבל אז התעוררה איראן והחלה לשגר מסרים לתורכיה, שאם זו תעז להתערב בסוריה, איראן תתקוף את תורכיה. כנראה שהאיום הזה פעל, ועד היום התורכים עדיין לא עשו לאסד את מה שהם כל כך רוצים לעשות לו.

בינתיים התעוררה גם הליגה הערבית ובחודש ספטמבר החלה לאיים על אסד בהעברת העניין לאו"ם, עם רמיזה ברורה לתסריט הלובי של התערבות חיצונית. שלושה חודשים של שפיכות דמים עברו עד שנמצאה הנוסחה המאפשרת לליגה הערבית לשלוח לסוריה משקיפים, אשר עדיין לא ברור מה יכולתם האמיתית להשכין שלום בין אסד ומתנגדיו.

בסוף דצמבר הגיע מספר ההרוגים הידועים לכמעט 6000, ולמספר זה יש להוסיף כשישים אלף עצורים, שאף אחד איננו יודע מה עלה בגורלם.

העולם חייב לפקוח שבע עיניים על מחסני הצבא הסורי, כדי שנשק – ובעיקר נשק כימי וביולוגי – לא ימצא את דרכו לארגוני טרור נוסח חיזבאללה, חמאס והג'האד האסלאמי.

 

הרביעית: תימן

ב-27 בינואר, יומיים אחרי פרוץ ההפגנות במצרים, ויום אחד אחרי סוריה, החלו ההפגנות הגדולות נגד הנשיא עלי עבדאללה צאלח, אשר שלט על תימן 33 שנים, תוך שהוא משליט את בני שבטו על כל צמתי ההחלטות בתימן. הצבא התפלג בין יחידות שתמכו בנשיא ובין אלו שהתנגדו לו, אך לכלל מלחמה ביניהן לא הגיעו. תימן ראתה לאורך השנה סדרה ארוכה של הפגנות, שהשלטון ניסה לפזר באלימות רבה, ומאות אנשים איבדו את חייהם בהפגנות אלה. בתחילת יוני הותקף ארמונו של צאלח בטילים, והוא נפצע, נכווה באופן בינוני ובילה כארבעה חודשים של טיפול רפואי בסעודיה. במשך חודשים אלו נרגעה המדינה מעט, אך הלהבות שבו לרחובות עריה כאשר צאלח שב לתימן בשלהי ספטמבר.

ההתנגדות העיקרית לצאלח התמקדה בדרום המדינה, בערים תעז, אבּ ועדן, שכן רבים משבטי הדרום מבקשים לחדש את העצמאות שהייתה למדינתם, דרום תימן, עד לפני עשרים שנה. קבוצה ממדינות המפרץ התערבה והציעה הצעת פשרה שאפשרה לצאלח לפרוש מהשלטון בלי להישפט על הרג אזרחיו.

ב-21 באוקטובר דרשה מועצת הביטחון של האו"ם מצאלח להתפטר, וב-23 בנובמבר הוא העביר את סמכויותיו לסגנו, אבל הרוחות לא נרגעו. הדרום ממשיך לדרוש עצמאות, וגם חבל צעדה שבצפון הנשלט בידי קבוצה שיעית הנוטה לאיראן דורש להיפרד מהמדינה. רבים מבני שבטו של צאלח ממשיכים לפקד על יחידות צבאיות ועל פלחי שלטון, ולכן סביר מאוד שאי-השקט האזרחי יימשך.

 

החמישית: בחריין

שלושה ימים אחרי התפטרות מובארק, ב-14 בפברואר, החלו ההפגנות באי בחריין, הסמוך לחופי סעודיה. אי זה מאוכלס ברוב שיעי דובר פרסית, ששולט עליו מיעוט סוני ערבי, שבט אל-ח'ליפה, שהיגר מהיבשת לאי בחריין לפני כמאתיים שנה ושולט בו בחסדי הבריטים, האמריקנים והסעודים עד היום הזה. סידרת הפגנות עם אוהלים בכיכר המרכזית של הבירה מנאמה, "כיכר הפנינה", פוזרה באלימות, אך השינוי הבסיסי הגיע כאשר צבא סעודיה פלש לבחריין באמצע מרץ, ומאוחר יותר כבש את המדינה על פי הזמנת המלך ועשה בה כטוב בעיניו. המהפכה בבחריין נכשלה אך המתיחות בין הרוב השיעי הנשלט והמיעוט הסוני השולט נמשכת ומידי פעם פורצת כהפגנה ברחובות.

חשוב לציין שבהקשר הבחרייני השחקן הסמוי למחצה הוא איראן, הטוענת שמבחינה היסטורית האי בחריין שייך לה. בשל העובדה שרוב האוכלוסייה הם שיעים היא גם אחראית על שלומם וביטחונם. טענות כאלו מעבירות חלחלה בגבם של הסעודים, יריביהם המרים של האיראנים, שכן האי בחריין נמצא רק 28 קילומטר מחופי סעודיה, ואם ייפול בידי איראן אזי איראן תשלוט על החוף הסעודי ועל מקורות הנפט הרבים של בחריין וסעודיה.

עניין חשוב נוסף הקשו בבחריין הוא העובדה שבאי נמצא הנמל העיקרי של כוחות ארה"ב במפרץ, ומכאן נובעת חשיבותו האסטרטגית למערך הכוחות המערבי הניצב במפרץ מול איראן. דבר זה מסביר את ההסכמה הבינלאומית והזעם האיראני על כיבוש בחריין על ידי סעודיה.

 

השישית: לוב

ארבעה ימים אחרי התפטרות מובארק, ב-15 בפברואר, החלו ההפגנות נגד קד'אפי, והוא כדרכו הגיב באכזריות רבה, בהרג אלפי אזרחים. הצבא התפרק מהר בשל המבנה השבטי שלו, ויחידות שלמות על ציודן וחימושן הכבד הפנו נגד קד'אפי את לועי התותחים והטנקים. העולם היסס, גמגם, גינה ובסוף התערב באמצעות התקפות מהאויר על הכוחות, כלומר השבטים, שהמשיכו להיות נאמנים לקד'אפי. אזור קירינאיקה ובירתו בנע'אזי היו מרכז המרד נגד קד'אפי, שלא נעדרו ממנו גם מרכיבים אתניים כאשר הצטרפו שבטי ברברים ללחימה נגד צבא המדינה. קד'אפי נעזר בשכירי חרב אפריקניים מצ'אד ומניז'ר, וגם חיילים סוריים שבשאר אסד שלח לעזרתו נלחמו עם כוחותיו. אלא שכל אלו לא עמדו מול מכונת המלחמה האירופית שניצלה החלטה מעומעמת של מועצת הביטחון להגן על העם הלובי כדי לנסות לפגוע בקד'אפי אישית. הוא שרד על 20 באוקטובר עת נתפס והוצא להורג בידי המורדים, לא לפני שאלו התעללו בו באופן המשפיל ביותר.

אחריו נתפסו גם בניו, והשלטון עבר לידי קואליציה של שבטים המנהלים את המדינה בכוח הזרוע, ומאז שחוסל קד'אפי התלקחו מספר רב של סכסוכים בין השבטים על חלוקת השלטון ביניהם. נשק ממחסני הצבא שלו, ובעיקר טילים נגד מטוסים, התפזרו ברחבי המזרח התיכון, וחלק מהם הגיעו לעזה.

 

 

חשוב לציין שמתחילת השנה היו הפגנות המוניות במדינות נוספות באזור – אלג'יריה, מרוקו, ירדן, עיראק, וגם איראן שאיננה ערבית – אך אלו טופלו באמצעים משטרתיים הולמים והמדינות הללו עדיין מתפקדות כפי שתפקדו עד 2011. במרוקו המלך הכניס שינויים בחוקה וכיום יש בממלכה שולים רחבים של פעילות פוליטית לגיטימית.

 

זרעי הפורענות

ההתפתחויות הללו במזרח התיכון החלו כבר בעשור הקודם: באפריל 2003 הפילה קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב את השליט העיראקי, צדאם חוסין, ומאז שנפל שלטונו עלתה שאלה גדולה לשיח הציבורי הערבי: מדוע אנחנו, בני האומה הערבית, נזקקים לכוחות זרים כדי לסלק מעלינו את הדיקטטורים? מדוע אין אנחנו עושים את מה שעושה כל חברה הנמצאת תחת דיכוי? למה ההמונים של אוקראינה, צ'כיה ורומניה יצאו לרחובות כדי לקחת את עצמאותם בידיהם ואנחנו מתנהגים כמו כבשים צייתניות? מאז 2003 ניסרו השאלות הללו בחלל התקשורתי הערבי וליבו את הרצון להשתחרר מהשליטים.

התפתחות שנייה אירעה בינואר 2006 כשתנועת החמאס זכתה בבחירות הראשונות שהשתתפה בהן במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית. הסיבוב הבא התרחש ביוני 2007, כאשר תנועת החמאס השתלטה על עזה בכוח הזרוע והנשק, לאחר שחיסלה את ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הרגה ופצעה רבים מאנשי הרשות והבריחה את חבריהם אל יהודה ושומרון. זו הייתה דוגמה חיה לתנועה אזרחית, אסלאמיסטית מבית היוצר של "האחים המוסלמים", שהשתלטה על יחידת שטח ומיסדה בה שלטון יציב. חמאס הציבה בכך מודל לחיקוי, שעודד רבים בעולם הערבי ללכת בעקבותיו.

 

האסלאם מגיע למרכז

במספר מדינות הגיעו השנה תנועות אסלאמיות למעמד פוליטי שלא היה להן בעבר: בתוניסיה זכתה המפלגה האסלאמית ב-41 אחוזים ממושבי הפרלמנט, במרוקו זכתה המפלגה האסלאמית במעמד הבכורה הפרלמנטרי, ובמצרים מסתמן ניצחון היסטורי למפלגות הדתיות שתשתלטנה על כ-70 אחוזים מהפרלמנט המצרי. בלוב הכריז ראש המועצה הלאומית השלטת על כך שלוב תהיה מדינה אסלאמית ושהשריעה תהיה בסיס החקיקה. ואכן, השלטון החדש בלוב ביטל את האיסור שהטיל קד'אפי על ריבוי נשים.

אל מדינות אלה יש להוסיף את רצועת עזה המתפקדת כמו מדינה אסלאמית מאז יוני 2007 בתמיכה איראנית מסיבית.

האסלאם מגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים, למרות שהדמוקרטיה איננה צורת שלטון המשתלבת באופן טבעי עם האסלאם, שכן המסורת האסלאמית איננה מקבלת בקלות מרכיבים חשובים של דמוקרטיה כגון שוויון בין גברים ונשים, זכויות מיעוטים דתיים, חרות הבעת הדעה, שלטון החוק, הפרדת רשויות, חופש דת, חופש מדת והחלפת שלטון באמצעות הקלפי. טרם הגענו למצב שבו מפלגה אסלאמית מפסידה רוב פרלמנטרי, ולכן קשה לצפות איך תתנהג מפלגה כזו אם תפסיד בבחירות, האם תוותר על השלטון או תיאחז בו לתמיד.

בהקשר זה של האסלאם הפוליטי חשוב לזכור את איראן שהחלה את "המהפכה האסלאמית" בראשית 1979, ובעקבותיה השתלט חיזבאללה על לבנון בתהליך מתמשך.

יש בעולם חוקרים הטוענים ש"האחים המוסלמים" הם בעצם אסלאם פרגמטי, מתון, פתוח ומקבל את המודרנה עם מרבית מרכיביה התרבותיים והפוליטיים ולכן אין שום צורך להיבהל מהגל האסלאמי הפוקד את העולם הערבי. כנגדם יש קבוצת חוקרים הטוענים ש"האחים המוסלמים" יכולים אולי להיות פרגמטים, אבל הם אינם פועלים נגד קבוצות רדיקליות הרבה יותר מהם, ומניחים להן לפעול כנגד "אויבי האסלאם" באופן כמעט חופשי. הם מזכירים שארגוני טרור אסלאמיים צמחו במקומות שונים מתוך המצע האידיאולוגי של תנועות נוסח "האחים המוסלמים".

המבחן של תנועות האסלאם הפוליטי המגיעות לשלטון איננו בסיסמאות אלא ביישום: האם הן תתיחסנה לאוכלוסייה ולמצוקותיה באופן הגון? האם הן תקיימנה את ההתחייבויות הבינלאומית שירשו מהשלטון הקודם? בהקשר המצרי - האם יכבד השלטון הבא את הסכם השלום עם ישראל?

בעיה נוספת הנובעת מניצחון האסלאם הפוליטי נוגעת לעתיד התנועות המודרניסטיות, הליברליות והחילוניות בעולם הערבי: האם ניצחון האסלאם יכניס אותן לדמורליזציה, לתחושת אבדון וייאוש, או שמא יציב להן אתגר שכדי להתגבר עליו הן יחזקו את פעילותן, יתארגנו וישתפרו, כדי לזכות, בהגיע היום, באמון הציבור.

שאלות אלו ואחרות הקשורות לאסלאם הפוליטי יתבררו בשנים הספורות הבאות.

 

התעוררות השבטיות

במספר מדינות שבהן החברה עדיין בעלת מאפיינים מסורתיים יש תפקיד מפתח למרכיב השבטיות הנטוע עמוק בתרבות המזרח התיכון. הבעיות הפוליטיות של עיראק, לוב, תימן, סודאן והרשות הפלסטינית הן ביטוי פוליטי לפלגנות השבטית, האתנית, הדתית והעדתית, המאפיינת את החברות במזרח התיכון. מתברר שמדינת הקונגלומראט הערבית הסטנדרטית, שניסתה לבסס את הלגיטימציה שלה על תודעה לאומית משותפת לכלל אזרחי המדינה, נכשלה בניסיון להתנחל בלבבות האוכלוסייה ולעקור ממנה את הנאמנות המסורתית לשבט, ליחידה האתנית (לדוגמה: כורדים, תורכמנים, ארמנים), למסגרת הדתית (מוסלמים, נוצרים, זורואסטריזם וכדומה), או זו העדתית (סונים, שיעים).

על רקע זה עולות יותר ויותר מגמות של פילוג מדינת הקונגלומראט כפי שסימן הקולוניאליזם והקמת מדינות על בסיס הומוגני: סודאן כבר התפלגה לשתי מדינות ביולי השנה, וסביר להניח שחלקיה (דרפור, קורדופאן) ימשיכו לדרוש עצמאות וכך לפלג את סודאן (הצפונית, הערבית-אסלאמית) ליחידות שבטיות.

עיראק כבר מפורקת למעשה לשתי מדינות: כורדיסטן ועיראק. החבל האוטונומי הכורדי נהנה מממשלה משלו, פרלמנט משלו, ומשורה ארוכה של סמלי שלטון עצמי: צבא חזק, משטרה אפקטיבית, חוק, מערכת משפט, אדמיניסטרציה וכלכלה. בחודשים האחרונים, ועל רקע התפקוד הלקוי של ממשלת בגדאד, חלק מהאזורים (=השבטים) בעיראק הערבית הכריזו על היותם "אקלים", כלומר ישות המנהלת את חייה בעצמה תוך אוטונומיה רחבה, מעין "מדינה" (כמו ניו-ג'רסי ויוטה).

בלוב הצליחו השבטים לסלק את קד'אפי, ועתה הם נלחמים זה בזה על חלוקת נתחי השלטון ביניהם.

בתימן, הפגנות רבות המתקיימות בערי הדרום – עדן, תעז, אבּ – מתנהלות תחת סיסמאות המציגות דרישה ציבורית לפרק את תימן ולחדש את העצמאות שהייתה לדרום תימן עד לפני עשרים שנה.

הרשות הפלסטינית מחולקת תרבותית ופוליטית בין עזה ומשהו שאולי יקום בעתיד ביהודה ושומרון.

גם בסוריה, על רקע המרידה הרחבה נגד שלטון אסד, יש סימנים שהמדינה תתפרק למספר יחידות הומוגניות.

 

התקשורת המודרנית

לא ניתן להתעלם מהתפקיד ששיחקה התקשורת הלוויינית בשינויים שחלו בשנה האחרונה. ערוץ אלג'זירה הוביל את אש המהפכה ממקום למקום, וזאת אחרי 15 שנים של הסתה פרועה ובוטה נגד שליטי ערב, נגדי ארה"ב וישראל בפרט ותרבות המערב בכלל.

ההמונים המדוכאים לא יכלו להתארגן להפגנות באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה במדינותיהם, וכאן היה ועדיין קיים תפקיד מרכזי לאתרי התקשורת החברתית, שבאמצעותן הצליחו "צעירי המהפכה" בכל מקום להתארגן לפעולות המוניות נגד השלטון.

אתרי שיתוף סרטונים דוגמת יוטיוב סייעו למורדים להפיץ בעולם את פעולות הדיכוי הננקטות נגד מפגינים. הדבר בולט במיוחד בסוריה ובמצרים, שבהן מתנהל המאבק נגד הצבא כמעט בשידור ישיר, וכך גם פעולות הדיכוי שהשלטון נוקט. השליט הערבי המודרני אינו יכול עוד להסתיר את פעולותיו מעיני העולם. הוא חשוף ולכן הוא גם פגיע, שכן דעת הקהל העולמית הרואה את הדם נשפך ברחובות דוחפת את הפוליטיקאים לפעולה.

 

הליגה הערבית

במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית, ובמיוחד על רקע החידלון הערבי לפעול נגד ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, היו רבים שהספידו את הליגה הערבית עד שאחד מהעיתונאים הבולטים במצרים כינה אותה "גופה קפואה במקרר, אשר לאף אחד אין אומץ למלא עבורה תעודת פטירה." הליגה נכשלה בניסיונותיה להוציא את עיראק של צדאם מכווית ב-1990, נכשלה בלשכנע את סוריה לחדול מלתמוך באיראן נגד עיראק במהלך שנות מלחמת איראן-עיראק (1980-1988), נכשלה בעצירת רצח העם בדרפור על ידי השלטון המרכזי הסודאני, ונכשלה בייצוג הקולקטיב הערבי בזירה הבינלאומית.

חולשת הליגה גרמה להקמת גופים רב-לאומיים אחרים בעולם הערבי: מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, ארגון מדינות צפון אפריקה, ואחרים.

במהלך השנה האחרונה קיבלה הליגה "הנשמה מלאכותית" מצד אירופה, באמצעות המשקל שברית נאט"ו ייחסה לפנייה של הליגה הערבית למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להגן על האזרחים בלוב מפני צעדי הדיכוי של השלטון. נאט"ו תרגמה בקשה זו למלחמת חורמה נגד קד'אפי שהביאה להפלתו.

בימים אלו יש ניסיונות לחזור על התסריט הזה בנוגע לסוריה: פנייה של הליגה הערבית למועצת הביטחון תיתן כיסוי בינלאומי להתערבות זרה בסוריה, וכך דווקא חולשתה של הליגה, שאיננה יכולה לעשות דבר מעשי אחד נגד שליט ערבי הטובח באזרחיו, מאפשרת לה לפנות לגופים בינלאומיים חזקים כדי לגרום להם להילחם בדיקטטורים הערבים צמאי הדם.

 

קטר – הכוח העולה

לא ניתן להתעלם מהתפקיד המרכזי שמילאה נסיכות קטר בעשור האחרון ובפרט בשנה האחרונה. באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שקטר מפעילה, היא הצליחה לקעקע את שלטונם של בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קד'אפי בלוב, צאלח בתימן, אסד בסוריה ועוד רבים משליטי מדינות ערב. אלג'זירה ניהלה נגדם "ג'יהאד תקשורתי" מבלי שאף אחד נקף אצבע נגד קטר, ואמיר קטר הפך להיות האיש החזק ביותר בעולם הערבי, בעיקר על רקע זה.

במהלך השנה האחרונה הייתה קטר מעורבת גם בפעילות צבאית התקפית נגד קד'אפי, כשמטוסי חיל האוויר הקטרי הפציצו מטרות של צבא לוב, והובילו נשק ותחמושת למורדים בקד'אפי. קטר משתתפת – יחד עם תורכיה – באימון חיילים סורים שערקו מהצבא ובהחזרתם לסוריה כדי שיילחמו נגד צבא המדינה ומערכת השלטון של אסד.

קטר מארחת על שטחה את הבסיס האווירי העיקרי של ארה"ב במפרץ, ולכול ברור שכל פעולה אמריקנית נגד איראן תתבצע גם מבסיס זה הנמצא במרחק חמש דקות טיסה מהחוף האיראני.

אמיר קטר ושר החוץ שלה מנהלים בחודשיים האחרונים מסע לחצים על אסד תוך איומים ברורים בפנייה לאו"ם ולמועצת הביטחון אם הוא ימשיך להרוג את אזרחיו. ההתקפות על קטר בתקשורת הסורית מבטאות היטב את הזעם הסורי הרשמי על הנסיכות הקטנה המתנהגת כמו מעצמה.

 

איראן

בשנה האחרונה צפתה איראן בדאגה רבה על המתרחש בעולם הערבי. השלטון בסוריה מתנדנד, ואם אסד ייפול יאבד הבסיס האיראני במדינה זו. חמאס הפך לארגון שלטוני והשעה את הג'יהאד נגד ישראל, ואילו חיזבאללה נתקל בהתנגדות פנימית לבנונית גוברת והולכת ככל שמצבו של אסד הולך ומתדרדר.

איראן נמצאת כיום בתהליך של הכנסת עיראק תחת כנפי ההגמוניה האיראנית, והנסיגה האמריקנית מעיראק בדצמבר זירזה את התהליך הזה. שיבתה האפשרית של עיראק לחזית המזרחית חייבת להילקח בחשבון של מדינת ישראל בכל הקשור לעתידה של בקעת הירדן.

איראן נצמדת לפרויקט הגרעין ומתרגמת אותו לכוח צבאי, כדי להרתיע את כל החורשים רעה נגד שלטון האייתוללות, וכדי להחזיר לעצמה את ההגמוניה האזורית. היא שואפת להכניס את המפרץ תחת השפעתה ולנטרל את הכוח התורכי והישראלי.

 

תורכיה

תורכיה, אשר בנתה את מדיניות החוץ שלה לאורך העשור הקודם על עיקרון "אפס סכסוכים" מסובכת היום במספר סכסוכים לא פשוטים. היא מעורבת בסוריה, מאוימת על ידי איראן, מסובכת עם ישראל על רקע המשט והגז בים התיכון, מסובכת עם צרפת על רקע ההכרה בשואת הארמנים והייתה מסובכת עם ארה"ב ואירופה בשל תמיכתה בקד'אפי.

הכלכלה התורכית המתפתחת במהירות היא עדיין המנוף העיקרי לעצמתה הפוליטית, בעיקר על רקע הבעיות הכלכליות בגוש היורו ובארה"ב. אלא שמיתון כלכלי באירופה עלול למשוך גם את תורכיה, להחזיר לתורכיה מובטלים רבים מגרמניה, והדבר מדאיג מאוד את ראשי השלטון שלה.

 

לסיכום

שנת 2011 הייתה שנה סוערת ברחבי המזרח התיכון. הוא משנה את פניו במהירות, ושוקע לתוך ביצה של סכסוכים פנימיים בתוך מדינותיו, כלכלה נופלת מדחי אל דחי, ותקוות רבות המתנפצות את קרקע המציאות הקשה והבעייתית. "האביב הערבי" מתברר יותר ויותר כ"חורף אסלאמי ושבטי", ותחזיות של צופים ועיתונאים מערבים שדיברו על "דמוקרטיה בעולם הערבי" מתבררות כרחוקות מהמציאות המרה.

ישראל מופיעה בכל התסריט הזה כאי של שפיות, יציבות ושגשוג, ועלינו לשמור את עצמנו מהגלים הסוערים המטלטלים את העולם שמסביבנו.